אחד העם אשר צבי גינצבורג
נולד בעיירה סקוירי, פלך קיוב (ברוסיה), י"ז אב תרט"ז (18.8.1856).
לאביו ישעיהו ולאמו גולדה בת יעקב זוזובסקי. בילדותו למד בחדר עד שהגיע לדרגא של למוד גמרא עם תוספות ומהרש"א ואפילו פוסקים, והוא בן 10 שנים.
אביו היה אחד מחשובי החסידים בסקוירי וחסידי סדיגורה, ואסר על בנו ללמוד את לשון המדינה, אבל הער למד לפי שלטי החנויות את האלף-בית הרוסית.
בשנת 1868 יצא אביו עם כל המשפחה לגור בכפר הופטשיצ'א, ושם ישב אשר צבי הצעיר יומם-ולילה ולמד ש"ס ופוסקים, ובהיותו בן 15 היה "לומד לעצמו" עד שנעשה ללמדן מופלג, ובשנת הט"ז לחייו התפרסם לבקי גדול בגפ"ת, והדברים הגיעו לידי כך, שכשאלה מסובכת בענין עגונה שנסרה אז בחלל עולמה של הרבנות וכו', בחליפת מכתבים עם אחד מגאוני הדור ר' שאול לוי נתנזון, מלבוב.
בן י"ז היה כשסיים את הש"ס, ורבני הסביבה היו באים לכפר להתפלפל עמו בדיני אסור והיתר".
אביו היה בטוח שיהיה רב וגאון, וכל יודעיו מעולם החסידים ניבאו לו זאת, אך בשנים אלו "הציץ ונפגע'' והתחיל לומד באין רואים גם תנ"ך, דקדוק,מתמטיקה ע"פ הספר "מלאכת מחשבת", "יסודי חכמת השעור'' לחז"ס והתחיל אפילו לעיין בספרי פילוסופיה של חכמי ספרד, כגון: "מורה נבוכים" ו"עקידת יצחק", שעשו עליו רושם חזק גם בתכנם וגם בסגנונם, עד שהשתדל לחקור את הסגנון של "עקידת יצחק" בדרשותיו שהיה כותב בימים ההם.
בהיותו בן י"ז השיאוהו הוריו אשה ממשפחת האדמו"רים, רבקה בת ר' מרדכי זלמן שניארסון. (נפטרה בחיפה, י"ח אלול תרצ"א והובאה לקבורה ליד בעלה בי"ט בו, בבית הקברות הישן בתל-אביב).
גם לאחר הנישואין המשיך ללמוד למודי קודש, אך היה מציץ גם בספרות החדשה, בספרי קלמן שולמן ה"כשרים".
בשנת 1876 התחיל משתלם גם ברוסית.
בשנת 1878 בא באקראי לאודיסה ללמד להכיר שם את חבורי המבקר הרוסי הגדול פיסאריוב, שעשו עליו רושם חזק. בהשפעתם רצה להתכונן לבחינת בגרות של גמנסיה רוסית. למד רומית, וידע עד מהרה לקרוא בה באופן חפשי. השתלם במתמטיקה, היסטוריה וגיאוגרפיה, אך לא היתה לו נטיה ללמוד למודים סיסטמטיים, וסילק על כן את הרעיון הנ"ל, אך עם זה לא ויתר על הרעיון לרכוש לעצמו השכלה גבוהה. לתכלית זו רצה לצאת לחו''ל, כי בגרמניה היו אז מקבלים לאוניברסיטאות גם אלה שלא עמדו בבחינות בגרות .לשם כך למד גרמנית ואח"כ צרפתית ואנגלית ובשנת 1882 נסע לוינה, כדי להכנס לאוניברסיטה, אך בהשפעת הוריו והפצרת אשתו חזר לרוסיה. לאחר זמן לא רב עשה נסיון דומה שני, ללמוד בברלין או בברסלאו, אך מסגרת הסטודנט היתה צרה בשבילו, כי היה בימים ההם בן 28 ואב לבת. במשך כל הזמן המשיך לקרוא ספרי-עיון מחוץ לכתלי האוניברסטה, והשתלם הרבה בספרות ובמדע.
באביב 1884 עבר לאודיסה, והתחילה תקופה חדשה בחייו. נהיה לחובב ציון, השתתף בישיבותיהם, נמצא בחברתם של ד"ר פינסקר ומ. ל. לילנבלום, והתחיל להלחם נגד המגמה הפילנטרופית שנתגלתה בועידת קטוביץ. אז פתח במלחמה עזה בעד הצד הלאומי - הרוחני שבחיבת ציון. לאחר שישב חדשים אחדים באודיסה, חזר לכפר מושבו, ושם שהה עד שנת 1886, ורק בי"א סיון תרמ"ו (2.6.1886) בא להשתקע באודיסה, וישב בה ישיבת קבע במשך עשרים שנה רצופות.
במקרה נעשה לסופר בשנת 1889 (תרמ"ט), כשמסרו לו חובבי-ציון באודיסה לחבר מכתב ברכה ליובלו השבעים של רש"י פין, המכתב המוצלח והמלא תוכן שנדפס ב"המליץ" עורר את העורך, אר"ז, לבקש ממנו שיכתוב מאמרים בעתונו.
אחרי הפצרות רבות, כתב את המאמר הידוע "לא זה הדרך", שנדפס אחרי שנויים רבים בעטיה של הצנזורה בגליון "המליץ" מי"ב אדר תרמ"ט בחתימת "אחד העם", והשם הפסידונים הזה שנשאר לו כל החיים והפך לשם פופולרי, עד כדי כך, ששכחו את שמו האמתי: אשר צבי גינצבורג. במאמר הנ"ל מתחילה העבודה הספרותית שלו. הרושם היה רב וגרם לפולמוס מקיף מצד גדולי הספרות בימים ההם. גם לילינבלום מצא לנחוץ לצאת נגדו במאמר, כי חובבי-ציון ראו ב"אחד העם" נסיון לקעקע את הבירה. הפולמוס החריף, הכריח אותו לפרסם מאמרים נוספים לבירור שיטתו בחיבת-ציון, ולאט-לאט, שלא בטובתו, נכ