לאוניברסיטה האמריקאית. למד בה שנים אחדות, וב-1911 חזר הביתה כרוקח חימאי מוסמך. יסד בתי-מרקחת אחדים בעיר ובאחרונה היה בעל בית המרקחת "למען ציון" ליד בית-החולים לעינים של הד"ר טיכו, ובסך הכל פעל כרוקח בירושלים 50 שנה. היה לעזר לרופאים בהתאמת התרופות כדרישותיהם אף בתקופות שהדבר היה כרוך בקשיים והמציא כמה וכמה המצאות הימיות, שנרשמו בפאטנטים על שמו. משהשיא את בתו לחקלאי, החל מתענין גם בחימיה לצרכי החקלאות והמציא כמה המצאות מועילות. בין השאר המציא פצצת עשן להצלת עצי ההדרים בעת הכפור הגדול ב-1931, ואח"כ תחליפי שמן-ריסוס שעלו בטיבם על חמרי הריסוס שהובאו מקאליפורניה ועוד כמה תרופות נגד מחלות עצי ההדרים.
ביתו היה בית ועד לרופאים ולבעלי השכלה גבוהה והתנהל על טהרת המסורת היהודית. כן היה ביתו פתוח למבקשי עצה ועזרה בכספים ובמלה טובה במקומות הדרושים בתוקף קשריו בתור בנאי חפשי ובאופנים אחרים עם פקידי השלטון היהודים והזרים. היה פעיל בכל חברה ששרתה את טובת הצבור, והכל בענוה ובהצנע לכת, ורעיתו היתה עזר כנגדו הן בקבלת האורחים הנכבדים בכל הנועם והכבוד והן בפעולות העזרה, ובאחרונה סעדה אותו בכל המסירות בתקופת מחלתו הממושכת.
נפטר בירושלים בתקופת המצור והמלחמה, י"ג תמוז תש''ח (20.7.48), נקבר זמנית בגבעת רם (שייך באדר) ואח"כ הועברו עצמותיו לקבורה קבועה בבית-העלמין החדש ליד גבעת שאול.
צאצאיו: רבקה אשת יוסף סמל - זמל (שהיה במשך שנים ראש הועד והמועצה בנס ציונה), הדסה אשת יהודה מיוחס בתל-אביב, יוסף (רוקח בירושלים).
מרדכי שלמה הויזדורף
נולד בירושלים בטבת תרכ"א (1861) לאביו ר' עזריאל זליג הויזדורף (יליד גרמניה, עסקן צבורי מעולה בירושלים, ממיסדי "בתי מחסה" ובית-היתומים דיסקין; ראה עליו ערך מיוחד בכרך זה) ולאמו חנה ליפשה. למד בחדרים ובישיבות בעיר העתיקה ובסתר השתלם בהשכלה כללית ובשפות לועזיות בהסכמת הוריו ובעזרתם.
בגיל צעיר השיאוהו הוריו את חיה רייזל בת ר' משה יוסף קרויז ממשפחת גרינגארד (ממשפחת הגאון מוילנה), ועבד שנים אחדות בתור פקיד בבית המסחר ועסק הבנקאות של נתן גרינגרד ושות'.
כשהביאו אל העסק להפקיד סכום גדול בשם דוד גוטמאן , חקר ודרש לשם מה עומדים להוציא סכום כזה, וכשנודע לו, שגוטמאן ויהושע שטאמפר ועוד אחדים מתכוננים לקנות אדמה ליד יפו ולחלקה לנחלאות למכירה למתישבים, החליט להצטרף אליהם גם הוא. באין לו כסף, מישכן ב-50 נפוליונים את ה"חזקה" שלו בעיר העתיקה (ה"חזקה" היתה זכות-שכירה על בית של ערבי, שיהודי אחר אינו רשאי - לפי דיני ישראל ולפי הסדר החוקי הנהוג בכוללים - לשכרה מפניו, וכך היה הבית כאילו נחלתו של היהודי בעל ה"חזקה" והבית כאילו שלו תמורת שכירות שנתית קטנה, אלא שהערבי היה בעל-הבית הרשום בספרי האחוזה והאחראי למסים כלפי השלטון) ובכסף קנה לו חלקה במושבה העתידה להבנות, שמיסדיה החליטו לקרוא לה בשם פתח-תקוה.
בשנת תרמ"ג יצא להתישב על נחלתו ודר מקודם עם "פליטי המלריה" ביהודיה ואח"כ עבר עמהם להתישבות קבע בפתח תקוה. פיתח משק למופת בפלחה ובמטעי גפנים והדרים. עסק גם בשיווק פרי הדר ונסע לרגל מסחרו זה לגרמניה, צרפת, ספרד, מארוקו, ועוד. השתתף בכל הפעולות הצבוריות במושבה מראשיתה ורב חלקו בבנית בית-הכנסת הגדול "בית יעקב".
רעיתו נפטרה בתל-אביב בכ"ד שבט תרע"ה והוא נפטר בירושלים, ו' טבת תש''ג.
צאצאיו: אליעזר מיכאל (ז"ל), צבי ( בעל ביח"ר לעיבוד צמר במלבורן שבאוסטרליה), חיה גיטל (ז"ל), חנה אשת פישל קנל (נס ציונה), מלכה אשת יוסף טפליץ (ז"ל), מרים אשת דוד ליכטר (חיפה).
אריה סמסונוב
נולד בזכרון-יעקב, כ"ח אדר א' תר"ע (9.3.1910). לאביו שניאור זלמן (ראה כרך ב', עמוד 892) ולאמו מרים בת אריה ליב ושרה נידרמן (מחלוצי ומיסדי "זכרון-יעקב". עלתה עם הוריה לארץ מבאליה - רומניה, בהיותה ילדה בת 4 שנים. ראה כרך ד', עמוד 1785).
אביו, שעלה לארץ מהומל, רוסיה, בגיל 14 שנים. נתמנה עם אזרחי ה"חאן" ומיסדי "חדרה". אחד מששה אחים, שהביאו עמהם אחרי כן את הוריהם: אריה לייב ומלכה סמסונוב (כרך א', עמוד 344).
בגיל שבע נתיתם מאביו, ועל אמו האלמנה הוטל עול המשק ועול חנוכם של הילדים.
קיבל חינוך בביה"ס במושבה, במקוה ישראל, והיות