השושלת. (הבארון ר' שמעון וולף מנאפולי נודע באדיקותו בתורה ובמצוות ונקרא כתואר "הבארון הצדיק", ובתו המשיכה באורח-חיים זה והשרישתו בבית בעלה).
הרחיב את עסקי הבנק של בית-רוטשילד הפאריסאי בהזרמת הון לקידמה הכלכלית של אירופה בחלק השני של המאה ה-19 ובחלק הראשון של המאה ה-20, בהשקעות במפעלי תעשיה ומכרות ומסילות-ברזל ועסקי אשראי גדולים, ובעיקר בהלואות למדינות. (בין הלווים ממנו היתה גם ממשלת רוסיה הצארית, וכשהגבירה את דיכוי היהודים בארצה, הפסיק לה את האשראי).
אנשי מדע ותרבות, סופרים ואמנים היו אורחים רצויים בטרקלינו, והאוסף האמנותי שלו נודע לתהלה בעשירותו וברמת איכותו הגבוהה, שהעידה על טעמו המעודן ועל הבנתו הגדולה באמנות. נבחר לחבר האקדמיה לספרות ואמנות ולעתים קרובות הרצה בה על חידושיו בחקר האמנות. נדיבותו נודעה לתהלה וידו היתה פתוחה למפעלי סעד וחסד ואף לעזרה לנצרכים פרטיים, שיועציו לעניני צדקה מצאום ראויים לכך. אף בחיים הצבוריים היהודים תפס מקום כבוד במתן עצה ועזרה באחת.
היה מראשי התומכים בחברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) וחבר הועד שלה, ועניני העזרה לשיפור מצבם המדיני, התרבותי והכלכלי של יהודי הארצות הנחשלות היו קרובים ללבו. בית-הכנסת המפואר שבנה בפאריס נעשה בית-הכנסת המרכזי של היהודים היציבים המאוגדים ב"קונסיסטואר", וכן תמך במוסדות הקהלת לקיום החיים הדתיים. אמנם לא סיפקה אותו הרמה הריטואלית של שרותי הדת בקהלה, ולצרכי ביתו החזיק שוחט מירחד. שהיה לוקחו עמו בין צוות המטבח של אנית-הטיול שלו כשיצא למסעי נופש בים, משום ששרותי הכשרות של הקהלת לא הגיעו לרמה הדרושה בבית חתנו של הבארון הצדיק ר' שמעון וולף , ואף בשמירת שבת דקדק הרבה יותר משאר חברי הקהלת. אך כאדם מעשי וסובלני לא שקד לכפות את דעתו על אחרים והעדיף לתמוך במוסדות הקהלת כמו שהם, שאם אינם מקיימים הרבה יהדות, יקיימו-נא לפחות את המעט שמקיימים בצורה המתקבלת על דעתם וטעמם של יהודי פאריס, המרוחקים מהמסורת היהודית הישנה שמלפני המהפכה הצרפתית, באורח-חייו זה ייצג את הטפוס המעולה של נצר לבית רוטשילד, שהיה בו, באורח-חייו זה, כדי להקנות לו בתודעת היהודים בני דורו את הכינוי "השר הנדיב, דורש טוב לעמו", כשם שניתן תואר זה ליהודים רמי מעלה ונדיבי לב אחרים, שזכרו את אחיהם בני עמם גם ממרומי מעמדם על פסגת חיי הצבור והכלכלה בארצות מושבם, אך רוטשילד זה הגיע לתארים אחרים, שגדולתם לא בדורם בלבד, אלא לדורות, וכתב את שמו באותיות-זהב בתולדות התקומה של עם ישראל בארצו.
ידע הבארון בנימין , שלפני עשרות שנים פנה הרב צבי קאלישר מטורן שבפולין הפרוסית אל אביו הבארון יעקב בבקשה להושיט יד עזרה לחידוש חיי עם ישראל בארץ אבותיו בחקלאות ובכל מלאכה, כדי ליצור גרעין לתקומת מדינת ישראל. הבארון יעקב התייחס בכבוד ובאהדה למשאלתו של הרב מטורן, אך כאיש מעשה ראה, שאין זו אלא התעוררות במחשבה ובדיבור של יחידי סגולה, משאלה חסודה, יקרה, אך נטולת שרשים במציאות, באין אנשים שיטו שכם להגשימה בפועל, ואשר על כן הסתפק בעזרה פילאנטרופית ביד נדיבה לישוב הקיים בירושלים והשומר את חזקת עם ישראל על ארצו בשמירה דלה וחלושה של לימוד תורה לעת זקנה והיקברות באדמת הקודש. וכשבא הרב שמואל מוהליבר ב-1882 בבקשה דומה אל הבארון בנימין, ואף הסתמך על הכורח המציאותי להוצאת היהודים מרוסיה המדכאה אותם ויורדת עמם לחייהם, ואף על התעוררות של תנועה מאורגנת בשם "חיבת ציון", עדיין ראה הבארון בנימין בכך את המשך הקו של רבנים ויחידי סגולה, שעדיין לא ויתרו על הרעיון היפה, שהוא אמנם יפה ומחויב המציאות אך לא מציאותי ממש. אך כשבא אליו אחרי חדשים מעטים יוסף פיינברג (ראה כרך א', עמוד 347) בשליחות המתישבים מראשון לציון וביקש עזרה לגמירת הבאר, שבלעדיה יכשל נסיון התקומה שנגשו אליו בעזיבת מעמדם ברוסיה וברכישת אדמה ובבנית בתים בכספם בארץ-ישראל, ראה הבארון, כי זה כבר אינו דיבור בלבד, אלא מעשה של ממש, ואכן החל להתעורר העם עצמו, ולא רבנים בלבד, - ואז הכיר שהגיעה השעה לעזור בפועל, ולא בכסף בלבד, אלא בלב ונפש, "בכל נפשו ובכל מאודו". ואם נשוה את הזמן והמרץ וההתענינות והכספים שנתן הבארון בנימין לישוב ארץ-ישראל לעומת ההון והאון שהוציא לכל יתר צרכיו ומשאלותיו בחיים, נראה מיד, שענין ארץ-ישראל היה בשבילו לא "הובי" מקרי של איש עשיר ולא נושא לנדבנות בשביל לב רחום, אלא התוכן העיקרי שלחייו, ואפשר לומר בפה מלא, שתוך פעולתו העסקית להרווחת כספים היתה מגמתו העיקרית להגדיל את יכלתו לקימום עם ישראל בארצו. בניסוח אחר: מתוך "אנוכיות נאצלה" הרגיש הבארון צורך של כבוד עצמי להשתייך לא לפירורי אומה מופקרת להשפלה ולאבדון, אלא לאומה חיה ומתעוררת לחיי חופש. וקוממיות על אדמתה, וכבוד עצמי זה היה חשוב ויקר לו אפילו יותר מהאוסף האמנותי, שהגדיל את פאר ארמונו, ואם כבוד זה נקנה במחיר גדול, לא היסס לשלמו כל ימי חייו בסכומים שהצטרפו להון עצום בסך מאה וחמשים מיליון פראנק זהב .
הדבר התחיל בשלשים אלף פראנק שנתן לאנשי ראשון-לציון כעזרה ראשונה לגמירת הבאה. אחר-כך באה התקשרות כללית למתן עזרה שיטתית להצלתן ולביסוסן של שלש המושבות הראשונות, שיהודים כבר השקיעו בהן את הונם ואת עתיד חייהם. ראשון-לציון, זכרון יעקב וראש פנה. אחריהן בא יסוד המושבה מזכרת בתיה (עקרון) בשביל יהודים חקלאים מרוסיה שהובאו ארצה במיוחד לשם התישבות בה. אחרי זו באה שורה ארוכה של פעולות קולוניזטוריות: רכישת קרקעות בגושים באזורים שונים בארץ, שהסתכמו בסוף