בשנים 1930-41 עסק ביצור מכשירי חשמל ובפעולות ארגוניות של הגנה.
ב-1934 קבל מדליה זהב בעד מוצגים מתוצרת שלו, ביריד המזרח בתל-אביב.
ב-1938 היה היוזם והמוציא לפועל של גיוס הכלבים לשמירה בכפר והמוציא לפועל של הקורס הראשון למדריכי הכלבים ברמת יוחנן.
ב-1940 יזם תכנית להתנקשות בחייו של היטלר ("תכנית שימקין") ולרגלי השמירה התקיפה על היטלר לא יצאה לפועל.
ב-1941 התגייס לצבא הבריטי. הדפיס מאמרים ב"מערכות", בהם קרא לנוער היהודי להתגייס לצבא, גם אם אין עדיין חטיבה יהודית, היות ולנו היהודים יש חשבונות משלנו עם היטלר ועם כל מה שהוא מסמל...
מ-1942-45 סמל אחראי בפלוגה עברית של חשמלאים מכונאים בלוב ובאיטליה, מספר 544, שצורפה למחנה השמיני.
ב-1945 שוחרר מהצבא וחזר לעבודתו בחיפה. מ-1947-48 בזמן מלחמת השחרור שירת כקצין בחזית השלישית. מילא תפקיד של קצין מטה בעניני הג"א.
ב-1952 הצליח להמציא "עין הבטחון", המצאה טכנית חדשה למניעה תאונות חשמל, אשר בחסות הממשלה נרשם עליה פטנט ברוב הארצות בעולם. ב-1953 התמסר לשכלל את ההמצאה הזאת, אשר קבלה המלצה מכל הגורמים הממשלתיים כאן. באותה שנה המציא את ה"דו-אוטומט" בוילר-לחץ משוכלל לשתי דרגות חום 85-צ ו-50-צ, המונע בזבוז חשמל וקלקולים.
יוצר מכשירי חשמל "תרמון" ו"עין הבטחון".
השתתף בעליות על הקרקע במשמר זבולון ובית יוסף בעמק בית שאן.
חבר המועצה של הסתדרות הציונים הכלליים, חבר אגודת האינג'נרים. שירת שנה בנוטרות.
ב-25.1.54 פרסם מאמר ב"הבקר" - "מחסור במזומנים ותוצאותיו", שהנחותיו ומסקנותיו הוגדרו בחוגי המדינה כמאמר שיש לשים לב אליו.
בתו: רחל.
משה קרנדל
נולד בי"ז בתמוז תרמ"ה (1885) בקיוב שבאוקראינה. לאביו שמואל יוסף (בעל בית-חרושת למראות, חסיד חב"ד, ממשפחת למדנים) ולאמו שרה בת הרב סעדיה מלובאוויץ. בילדותו עבר עם המשפחה להומל ושם למד בחדרים ובבית-ספר עממי ממשלתי. בגיל 13 כבר בשלה בו ההכרה הסוציאליסטית ונטה למפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, ואחרי הקונגרס הציוני השני נמשך לציונות. ב-1900 השתתף ביסוד אגודת-נוער ציונית בשם "צעירי ציון", שבמהרה הצטרפו אליה 800 חברים, וכן הצטרף לאגודת "שפה ברורה" למען השפה העברית, ב-1903 הצטרף למיסדי "פועלי ציון" בהומל, שבמשך שנה אחת הצליחו להוציא מה"בונד" 3000 חברים ולהעבירם לסוציאליזם ציוני במפלגתם. מתוך רצון להגשמה חלוצית בפועל נסע ללמוד בבית-הספר החקלאי היהודי שבמינסק, ובתקופת המהפכה והפרעות חזר להומל והתארגן עם עוד שמונה חברים ל"קומונה" לשם עליה לארץ-ישראל, אלא שבגלל התסיסה לפרוע ביהודים גם בהומל הוסכם ביניהם להשאר לעת עתה ולהשתתף בהגנה העצמית היהודית, ומי מהם שישארו בחיים יעלו ארצה. ה"הגנה", שליכדה אלפי צעירים יהודים מזוינים בנשק חם וקר, הצליחה לבלום את ההתפרעות, ואחרי שחלפה אימת הפרעות עלו ארצה יתר שמונת חברי הקומונה (שנים מהם יצאו אח"כ לאמריקה ואחד חזר לרוסיה, מחוסר יכולת להתערות בארץ, ואחד מהם גורש עם נתיני רוסיה במלחמת-העולם א' למצרים ושם מת) והוא נשאר לשבועות אחדים לסדר את עניניו. בינתים נסע למינסק והשתתף גם שם בארגון ובפעולות של ה"הגנה" היהודית. אח"כ נסע לוארשה "לעשות סדרים במפלגת פועלי ציון" (כפי שאמר הוא עצמו), המשיך את נדודיו בפולין בלי תעודות ועבר את הגבול לקראקוב, שהיתה אז תחת שלטון אוסטרי, ובלי כל הטרדות של נוטרי גבולות הגיע לטריאסט ומשם באניה לחוף יפו. כאן כבר שמרו שוטרים קפדנים למנוע כניסת יהודי לארץ בלי רשיון (שלא היה בידו), אך בהשתדלות יהודים טובים העלוהו ספנים ערבים אל היבשה, תמורת 60 פרנק, הרחק ממשמר החוף. זה היה בשנת 1905.
מיפו יצא אל הקומונה שלו לרחובות, שם עבדו כחצי שנה ואח"כ עברו לעבוד בחות סג'רה, להזמנת המנהל חיים מרגלית קאלוואריסקי. החבורה, שעוד ברחובות ירד מספרה לשבעה חברים, עזבה את המקום אחרי כחצי שנה והוא לבדו נשאר שם. היה פעיל ב"פועלי ציון", ולהזמנת מניה וילבושביץ וישראל שוחט עבר לעבוד ביפו, כדי להיות פעיל במרכז הרעיוני והמעשי של המפלגה. כאן בא במגע ובהיכרות עם עסקני הפועלים ועם אנשי האינטליגנציה של הישוב