שלים. בכל המקומות היה עד ופעיל בעניני הנוער וצבור הפועלים, השתתף בלהקות חובבי הבמה ובירושלים התקין את הבמה הראשונה בשביל ההצגות של להקת החובבים שבהדרכת מ. גנסין. נודע כרקדן "רונדו" ללא ליאות. השתתף ביסוד ה"מכבי" ביפו וביסוד "הפועל הצעיר" והיה מהמתנדבים להפיץ את עתון "הפועל הצעיר" בראשיתו יחד עם נחום טברסקי, שמואל גוזמן, טיטלמן ועוד - כשנדפס במכונת-הכפלה, לפני שהתפתח עד כדי הדפסה בדפוס ממש.
בעזרת מאיר דיזנגוף, שהיה אז ממנהלי חברת "גאולה", שגאלה את אדמת באר יעקב, רכש גם הוא חלקה בת 50 דונם במושבה זו ב-1908, ואח"כ התישב בה בין הראשונים. נטע כרם שקדים ועצי פרי והתמסר לפיתוח משק חקלאי.
סמוך לפרוץ מלחמת העולם א' נשא לאשה את שושנה בת יצחק ליטבק (ראה עליה ערך מיוחד בכרך זה), שהיתה לו עזר כנגדו במשק וגם בפעילות צבורית, ביחוד בעניני תרבות מטעם ועד המושבה, שהיה חבר בו במשך שנים רבות.
התנסה והחזיק מעמד בכל התלאות שפגעו במושבה הקטנה במשך השנים (הנגישות והארבה והסכנות במלחמת העולם א', "מאורעות" ושנים קשות ופגיעות של שכנים רעים וקשיי קיום ותקלות משקיות, שבמקצת נעזרו מהן על-ידי חברת פיק"א). בחורף תש"ח, בהיותו כבר בן 62, הוסיף למלא את חובתו בשמירה כיתר חיילי מלחמת הקוממיות, וכשפינה צבא ההגנה את המשפחות מהמושבה הגובלת עם שטחי האויב, היתה משפחת גניס אחת מארבע המשפחות שסירבו לעזוב את מקום הסכנה והחזיקו מעמד במושבה ומילאו את חובתם בשמירה ובשרותים בימים הקשים ביותר, עד כי סוףסוף הורחקה החזית משכנותה של באר יעקב ושקטה הארץ. ושוב המשיך הוא בעבודה חקלאית ובפעילות צבורית.
צאצאיו: יגאל (חקלאי במשמר השבעה ; שרת בצבא הבריטי במלחמת העולם, ב"הגנה" ואח"כ בצה"ל בדרגת רב-סמל); עדה אשת צבי ברגר (מפקידי "תנובה" בתלאביב); חוה (שרתה במלחמת הקוממיות בקצינה בצה"ל) אשת נתן קטלן (חקלאי במשמר השבעה).
שמואל מרן (הר)
נולד בקאמיי (עיירה בצפון-מזרח ליטא), בה' בשבט, תרמ"ז (1887).
לאביו ר' משה גרשון (רב ותלמיד-חכם מופלג, שלא רצה לעשות את התורה קרדום לחפור בו - ועסק במסחר; בן למשפחת רבנים ולמדנים גדולים, הקרובה למשפחת הגר"א , ונחשבה לאחת הנכבדות ביותר באיזור) ולאמו לייסיה בת ר' טוביה לוויט. למד תורה ב"חדר", מפי אביו ובישיבת פוניבז', בה נתפרסם כ"הפשטן הקאמאי", על שום דרך לימודו לפי הפשט. עם חריפותו והצטיינותו בתורה, למד לימו דים כלליים ולשונות זרות ונבחן כאכסטון. לאחר-מכן עברה המשפחה לריגה. בריגה נעשה פעיל בחיים הציבוריים והתרבותיים. כבר בצעירותו חיבר סיפורים ומאמרים. לאחר שנצטרף לתנועה הציונית, היה בין מייסדי האגודה הציונית בריגה - "שוחרי ציון", ב-1904. ב-1906 נטל חלק בייסוד "פועלי-ציון" בריגה, נבחר לוועד האגודה ואח"כ ליושב-ראש ההנהלה של כל החבל הבלטי, ונשתתף בוועידה הווילנה-מינסקאית, מקום שם נפגש עם י. בן-צבי וז. רובשוב (שזר) .
בשנים 1909-1914 עסק בהוראת לימודי היהדות בבתי-הספר היהודיים שבריגה. מ-1909 היה חבר מערכת העתון העברי לנוער - "החבר", שבעריכתו הראשית של י. ח. טביוב , בו פרסם אגדות וסיפורים.
ב-1910 היה חבר מערכת ה"יידישה שטימה", שבו ובעיתונים אחרים פרסם מאמרים על נושאים שונים. בעבודתו למען התרבות העברית והציונות היה נתון בסכנה מפני היתפסות על-ידי המשטרה הרוסית-הצארית.
בראשית 1917 עבר לפטרוגרד ונכנס לאוניברסיטה, בה למד שפות שמיות וספרות עתיקה. עם זאת המשיך בפעולתו הציונית. היה חבר ועד פועלי-ציון בפטרוגרד, חבר מערכת ה"פטרוגראדר טאגבלאט" (בעריכת י. גרינ בום) , נשתתף בוועידה הציונית השביעית של כל יהודי רוסיה בפטרוגרד ב-1917, והיה ציר ומזכיר ראשי של הוועידות השלישית (בקיוב), הרביעית (במינסק), החמישית והששית (במוסקבה) של פועלי-ציון, ברוסיה.
לאחר שעזב את פטרוגרד, עבר דרך מוסקבה וצפוןמערב רוסיה לשם פעולת-הסברה ציונית (הבולשוויקים כבר ביססו אז את שלטונם) ואח"כ בא לויטבסק, מקום שם עמד במשך למעלה משנתיים בראש הפעולה הציונית והתרבותית היהודית, היה חבר ועד פועלי-ציון לגליל ויטבסק ועורך העתון "דער יידישער ארבעטער" - יחד עם ש. קיבין . נלחם כל הזמן נגד ה"ייבסקציה", ולכן נעצר כמה פעמים על-ידי הצ'קה. לאחר שנאסר על ידה לזמן די ארוך בויטבסק ב-1921, שוחרר רק אחרי שהבטיח לעזוב את רוסיה ולעבור חזרה לריגה, בירת לטביה החפשית.
אחרי שחזר לריגה, היה, - בשנים 1921-1917, מורה בגימנסיה היהודית העירונית, ונתמנה למרצה ללימודי היהדות בבית-המדרש היהודי הגבוה למורים,