פסט (בהנהלת ד"ר יהודה אריה (לודוויג) בלוי , ראש הרבנים הריפורמים שבאונגריה ועורך "הצופה לחכמת ישראל", והלה הדריך אותו בפילוסופיה דתית מימי הביניים ובחקר המקרא, התלמוד, ההלכה, הקבלה וכו'. ושם הוכתר בתואר: ד"ר למדעי היהדות. אחר כך נכנס למכללת בודפסט ויצא ממנה מוכתר בתואר ד"ר לפילוסופיה (בגיל 19 שנה) על סמך הדיסטראציה שלו: "עקרונית פילוסופיים בתלמוד".
נושא שני תוארים נדד בערי אירופה. נפגש עם מדינאים (מסריק, בריאן ועוד) וגדולי הסופרים והמדענים (אינשטיין, טאגורי). בפריז התוודע אל גדול סופרי רומניה, פאנאיט איסטראטי, והוא הציגו בפני רומן רולאן. איסטראטי הראה את ספרו של סמבטיון "חיי סמבטיון" (אפוס-יהודי-אירופי) לרולאן, והלה פירסמו בצרפתית בשם "חיים במלקחיים" (יצא בפריס, בהוצאת "קוסמוס" בשם; LA VIE ENTRE DES PINCES מאת Rabbinicus Doctorius Sambatyonius עם פתיחה מאת: רומן רולנד. העיתונות הצרפתית הללה את יצירתו כשיא הספרות האבטוביוגרפית. הוזמן (לאחר הפרסום) להרצות בכמה מיכללות אירופיות. במכללת פרג הרצה על הנושא "שפינוזה גנב ספרותי". המשא הקים שאון רב בעולם הפילוסופיה. כן הרצה במכללת היידלברג על "דת סמבטיונית" (דת בינלאומית) ועל "פילוסופיה סמבטיונית" (דרך מחשבה בינלאומית). באותה תקופה נפגש גם עם סופרי ישראל: שלום אש, הירשביין, ניגר, מוקדוני ועוד. מלבד פעולתו הספרותית עסק גם ברכישת נפשות לציונות בין חוגי המתבוללים והחרדים באונגריה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה, גרמניה, צרפת, פולניה, ליטה וכו'.
פרסם מאמרים וסיפורים בעתוני הגולה: "העולם", "דגלנו" "אונזער צייט", "איזראעליט" ועוד. באותו זמן יצא לאור ספרו "ישראל סבא", שהקים רעש במחנה האגודאים והמזרחי. ערך ירחון עברי לחקר התלמוד "הישיבה" ושבועון אידי "טראנסילוואנישע פרעסע".
בשנת 1932 עמד בראש אירגון הגנה חשאית "ברית סמבטיונים" נגד פרעות הקוזיסטים ברומניה.
ב-1934 התחפש בתלבושת "אדמירל-ים" ובספינת משא רומנית ירד בערב יום הכיפורים תרצ"ד בנמל חיפה.
ביום עבד כפועל בבנינים ובלילות עסק ביצירה ספרותית והכין לדפוס אנציקלופדיה של שמות ישראל ודיקדוקם בשם "שמון עברי" (ב-10 כרכים).
ב-1935 ייסד וניהל בארץ מכון פרטי גבוה למדעי היהדות "יהדות". ובשנת 1936 ארגן "ברית ישורון" (נוער לאומי דתי).
בתל-אביב איקלע לבית בן מדינתו הסופר יעקב פיכמן והלה הציגו בפני ביאליק והישהה אצלו כתב ידו של "השמון העברי". מקץ ירח ימים קיבל מביאליק איגרת הסכמה נמלצת על ה"שמון" ובה נאמר בין השאר: ילקוטך "שמון עברי" ישמש כספר היוחסין לעם ישראל במולדתו"... ה"שמון" מאורע ספרותי כביר. הנך גואל שמות ישראל, הרב קוק המליץ בפני מגנס שיקבלו כמרצה לכתלי האוניברסיטה.
ב-1937 התידד עם שאול טשרניחובסקי , ששימש אז כנשיא אגודת הסופרים העברים, והוא הרכיב אז "ועד שמון עברי" שהצטרפו אליו יהודה קרני ושלשת חברי עירית תל-אביב : ד"ר משה כהן, דוד צ. פנקס וס עדיה שושני . הועד פירסם כרוז (שחובר ע"י טשרניחובסקי ב-1938) "לכל קהילות ישראל", שבו אמור בין השאר : במשך שמונים דורות היו שמות ישראל מפוזרים ומוזנחים עד שקם סמבטיון ועשה להם אזניים ואגרם והתקינם למסכת רבתי אחת בת עשרה כרכים בשם "שמון עברי". אצל עם אחר ממנה ממשלתו למפעל כזה חבר מלומדים ועל ידם חבר מסייעים ומספקת להם את כל צרכיהם, אבל אצלנו הועמס מפעל ענקי זה על שכמו של יחיד. הממית עצמו באוהל תורת השם העברי זה עשר שנים". הכרוז נתפרסם בכל העתונים ושודר גם ברדיו ירושלים. ב-1939 הופיע ה"שמון" בסיוע עירית ת"א ואגודת הסופרים העברים. הבקורת היתה חיובית. ספריות ומוסדות מדע בחו"ל הזמינו את הספר.
אחרי ה"שמון" יצא סיפורו המהפכני "יד לקדוש". באותה שנה הוזמן למערכת "המשקיף" כעורך המדור הספרותי. במשך כשנה וחצי פרסם מעל דפי "המשקיף" מאמרים על נושאים ספרותיים, בלשניים ותרבותיים. כמה מהם עוררו פולמוס ביתר העתונים, והוא נעשה איש ריב ואיש מדון "שידו בכול ויד כל בו".
פרסם את ספרו המרדני "מינשר הנוער היהודי אל האומה הבריטית", שבו הוא קורא למרי ומרד מזויין נגד השלטון הבריטי בפלשתינה (א"י). הצנזורה החרימה את "המינשר" ומחברו נעצר לשבוע ימים בכלא יפו. הדי "המינשר" הגיעו עד הפרלמנט הבריטי, וצ'רצ'יל שאל את שר המושבות, למה הרשתה האדמיניסטרציה הפלשתינאית להוציא כתב פלסתר כה חריף כלפי ממשלת המנדט ? באותה שנה נאם ב"בית העם" בירושלים נגד "הספר הלבן" ויצא בראש הפגנה ונפצע בראשו על ידי שוטר בריטי.
ב-1940 הופיע מחקרו הבלשני "לשון נופל על לשון". ב-1943 הופיע ספרו המהפכני "עברית סמבטיונית", שעורר סערה בחוגי ועד הלשון ונערך עליו משפט פומבי.
ב-1945 כתב כרוזי מרד למען אחד מארגוני המחתרת. הבולשת הבריטית החלה לרדפו וסבל נגישות רבות והיה "עצור-בית" שנה שלמה.
ב-1946 הוציא במהדורה עברית את ספרו "חיי סמבטיון" (אפוס-יהודי-אירופי), הוא "חיים במלקחיים" הנ"ל.
ב-1947 הוציא את ספרו "מימרון" (לקסיקון מימרות ופתגמים ישראליים וכלליים), ב-1949 הופיע ספרו "שפינוזה גנב ספרותי". הספר היה כהפתעה לעולם הפילוסופיה. בקרוב יופיע ספר זה בתרגום אנגלי . בספר זה מוכיח מחברו: א) ששפינוזה לא נתן תורה חדשה לבאי-עולם, אלא היה גונב דעת ולקח את רובי תורתו שבאתיקה