וכ"טראקטאט" ובשאר כתביו מפילוסופי ישראל וחכמי האומות ושם בכליו, ומשלו אין לו כמעט ולא כלום. חוץ מהמסכת החיבורית שבה ארוגים הגיונותיו הנועזים.
ב) שפינוזה תעה בדרך הרוח (22 אתקפתות על משנת שפינתה, והמסקנה שאין ה.אתיקה" שלו אלא ערימה של מלים).
ג) שפינתה היה אנטישמי. ד) השם ההולם את שיטתו "פאנטאיזם בלתי מוסרי". ה) כל הפרשנים של תורת שפינתה לא הבינוה כהלכה, כי לא ידעו את המקורות היהדותיים והכלליים שבתורתו, ולכן התפעלו מהשפינוזאות ולא ידעו שעקרונית החשובים כבר נאמרו בבתי מדרשות של שם ויפת הרבה דורות לפני בוא שפינתה לעולם. ו) מול "אלוהי שפינתה" הציג המחבר את אלוהיו "אלוהי סמבטיון" ומרצה שיטה חדשה באלוהות. גולל בקיאות מפתיעה בכל מדעי הפילוסופיה ובנותיה. על ספר זה שידרה סט"א הודעה לכל תפוצות הגולה. הספר הוזמן ע"י אוניברסיטאות רבות מחו"ל.
ייסד וניהל איגוד סופרים ואמנים צעירים "קולמוס" והיה מרצה בדוכן "קולמוס" בשחרית שבת בקולנוע "מוגרבי".
ב-1945 ייסד הסתדרות סופרים ועתונאים ישראליים "אשכולון" - פא"ן קלוב ישראלי עולמי. כתוצאה מכך הוחרם ע"י אגודת הסופרים העברים ובקרת עזה נכתבה נגדו ב"מאזנים" והחלו להרחיקו בכל הדרכים.
מ-1948 מנהל מכון לחקר שמות ישראל "אבישם" (העוסק גם במתן שמות עבריים מדעיים לאנשים, למוסדות ולבתי עסק) ונתמך בהקצבות שנתיות ע"י ממשלת המנדט. המכון עד היום נותן לרבים שמות עבריים.
מ-1939 הוא מנהל מכון לסיגנון ועריכה "מסגנן" שבהדרכתו הופיעו כמה ספרי שירה, סיפורים ומחקר (שירי המשורר הצעיר פוסק ועוד).
מטיף למהפכה בלשון העברית - "עברית סמבטיונית" ויצר הרבה מונחים ומלים חדשים ורבים מהם נקלטו.
לרגל קבלו פרס עירית תל-אביב בעד ספרו "שמון עברי", יצא לכבודו ב-1943 ספר יובל חגיגי, בשם "ספר סמבטיון" בעריכת הסופר יעקב רבינוביץ וד"ר רפאל אלקלעי ובהשתתפות: קלויזנר, טורטשינר, פיכמן, שניאור, קלאצקין ואחרים.
ערך "ספר פרויהליך" ועוד כמה קובצים שאין שמו נקרא עליהם.
ב-1948 בקום מדינת ישראל פרש מהחיים המפלגתיים ועוסק אך ביצירה ספרותית.
סמבטיון, כשמו כן הוא, סופר גועש, סוער ומסעיר.
כתבי סמבטיון שהופיעו בשנות תרפ"ט-תשי"ג (1952-1929): "ישראל סבא", "יד לקדוש", "מינשר הנוער היהודי אל האומה הבריטית", "שמון עברי" "לשון-נופל-על-לשון", "עברית סמבטיונית", "חיי סמבטיון", "מימרון", "שפינוזה גנב ספרותי", "סופרון עברי", "משלי סמבטיון". משתתף באופן קבוע ב"דבר", "הבקר", "הצופה", "משמר" ועוד.
ד"ר ברטה (ביילה) לוגדון-ניישטאט
נולדה בשנת תרנ"ד (1894) בראדומישל שבגליציה לאביה פנחס ולאמה אטיל בת ר' דוד רימאלט (ממשפחת רבנים בגליציה).
גמרה בית-ספר עממי ובמאמץ עצמי התכוננה לבחינות ונתקבלה למחלקה גבוהה בגימנסיה בקראקוב. אח''כ למדה שם שנה באוניברסיטה, המשיכה וגמרה באוניברסיטת ברסלאו, הוסמכה לד"ר לרפואה והתמחתה כרופאת-נשים.
ב-1923 נישאה למר ישעיהו לונדון. המשיכה בפעולתה כרופאה בברסלאו והיתה פעילה בתנועה הציונית, בהתאם למסורת משפחתה. (אחיה הבכור, אברהם , עלה ארצה עוד בעליה השניה, ב-1912, והנו כיום חבר המושב נטעים; אחיה אלימלך נוי - בשמו הקודם מלך ניישטאט - היה במשך שנים רבות מאנשי ההנהגה בתנועת-העבודה הציונית בפולין, וכעת מנהל לשכת המס המרכזית של ההסתדרות וסגן-חבר הנהלת הסוכנות היהודית; גם יתר שני אחיה הנם בארץ).
ב-1935 עלתה ארצה עם משפחתה ונכנסה מיד לעבודה חלקית במקצועה המיוחד בקופת חולים בתל-אביב והמשיכה גם בפרקטיקה פרטית. היתה מסורה לחולים ואף בלילות ובשבתות ובחגים היתה נענית לכל קריאה לעזור ולהקל מכאובים. בפרקטיקה הפרטית עזרה לחולים מחוסרי יכולת בחנם ובמחירים נוחים, ולחולים נצרכים עזרה לא פעם אף בכסף.
כשנה לפני מותה פקד אותה אסון גדול במות עליה בתה הבכירה שבועות מספר אחרי לידה. בגבורת נפש נשאה את יגונה הגדול והגבירה את התמסרותה למלחמה במחלות ובמות, אך מרוב מאמץ נשבר לבה בקרבה.
נפטרה בתל-אביב, י"ב אייר תשי"ג (27.4.53).
בנותיה: שרה ז"ל (נישאה לאברהם בר-אדון , נפטרה בגיל 24 בראש חודש שבט תשי"ב), חוה אשת אורי ביק.