שנה, ורעיתו פעילה כחברת הועד בויצ"ו הרצליה. כנציג האכרים והציונים הכלליים היה גם בועדת הביצוע של מגבית ההתגייסות וההצלה בשנות מלחמת העולם ב' ואחריה ובימי מלחמת השחרור היה פעיל למען מלוה המלחמה.
בראשית שנות השלשים היו לו חילוקי דעות חריפים עם ראשי הסתדרות "בני בנימין", שהיו גם ראשי המשרד הקבלני החקלאי "הנוטע" מיסודה של הסתדרות זו, באשר הוא דרש שעסקני "הנוטע" ישרתו את עניני כלל ההסתדרות וחבריה, ואילו הם הפרידו בין העסק ובין הענינים הפוליטיים של הצבור, ומתוך כך ראה הוא בניהול עניני העסק סטיה מעיקרון העבודה העברית והזנחה בפעולות למען ההסתדרות. הוא התמסר למלחמת-פולמוס חריפה למען השקפתו ואף פרסם בחוברת "מכתב חוזר לחברי בני בנימין" את טענותיו וחליפת מכתביו בענין זה. הרבים ניצחו את היחיד ובמשך הזמן קהה חודה של המחלוקת. אך אכזבתו לא פגה לחלוטין ואחרי מלחמת השחרור פרש מצבור האכרים המאורגנים בהתאחדות האכרים והצטרף להסתדרות העובדים ולמפא"י.
ב-1950 עבד באגף המזון כמנהל ענף החלב. נרשם בספר הזהב של הקהק"ל על-ידי קבוצת חיילים משוחררים וכן על-ידי ארגון מחלקי החלב של "תנובה" ו"המשק הפרטי''.
בתקופת פעולתו כמנהיג "בני בנימין" בגליל העליון שימש גם כסופרו של "דואר היום" בגליל העליון. אח"כ פרסם מאמרים ורשימות על בעיות ישוביות בעניני הנהגת הצבור, כלכלה ובטחון.
צאצאיו: שמואל (היה קצין בצה"ל, כעת חבר ,אגד -אשד"), זיוה .
מנחם נאדל
נולד בשנת תרנ"ו (15.7.1896) בשאוולי שבליטא לאביו יוסף (סוחר, מוסמך לרבנות, נינו של מקובל מפורסם בשעתו כרופא חולי נפש באמצעי הקבלה המעשית, מראשוני הציונים בשאוולי; מאז 1935 עם משפחתו בארץ, פקיד במועצה המקומית קרית מוצקין ומרצה שיעורי תלמוד בבית-הכנסת) ולאמו שינה בת יצחק ראובן מלכין. למד בחדר המתוקן של המחנך הנודע בשעתו שכנא שטיין ובבית-ספר עירוני רוסי.
השתתף בחוגי נוער לומד בשאוולי ומשעברה המשפחה לפנים רוסיה לרגל מלחמת העולם המשיך בכך בוויטבסק עד 1916. בשנות 1918-1917 היה חבר ועדים מקומיים ומחוזיים של "צעירי ציון" (טולה, ויטבסק) ומשתתף בכינוסי התנועה ובועידותיה ברוסיה ובכתבהעת "נא סטראז'ה" ("על המשמר") של האופוזיציה הצעירי-ציונית בוויטבסק. בשנות 1919 -1920 שרת בצבא האדום בחיל הרגלים ואח"כ בשרות הרכבת הצבאית כממונה על מחלקה להסעת חולים מהחזית. בימים ההם עוד נחשבה מפלגת "פועלי ציון" כמפלגה סוציאליסטית מסונפת למפלגה הקומוניסטית השלטת, ובהיותו בדרך זו באופן אוטומטי חבר המפלגה השלטת היה לו חופש פעולה ותנועה בענינים פוליטיים. היה ציר בועידת היסוד של "החלוץ" (פטרבורג, 1919), ארגן את הועידה המחוזית של "החלוץ" לרוסיה הלבנה ואגפיה (ויטבסק, 1919) בהשתתפות טרומפלדור , בה נתקבלה הצעתו שהחלוץ יהיה ארגון מעמדי. באותו זמן היה בצבא חבר הסקציה החיילית של המפלגה הקומוניסטית הכללית, ומשהקדיש את שעות הפנאי במקומות חנייתו לפעולה במפלגה המיוחדת שלו, בסניפי פועלי ציון, הוצא מהמפלגה הקומוניסטית, ב-1920 היה מזכיר סניף פוע"צ בוויטבסק וציר מחוזי בועידת המפלגה במוסקבה. אח''כ עבד כמזכיר במוסד הממשלתי "פלנבז' " להחזרת פליטי המלחמה מאזורי הספר שנותקו מרוסיה לארצותיהם העצמאיות, וחתימתו שימשה היתר יציאה מרוסיה. לפני שהשתמש בעצמו בזכות זו כיליד ליטא, הציע את עזרתו לחברים חלוצים בוויטבסק ונמצאו ביניהם עשרה ילידי ויטבסק שהסכימו ליהנות מההזדמנות וב-1921 יצא עמהם לוילנה. בהגיעו שמה נאסר, על סמך הלשנה, בתור קומוניסט, ומשאיימו עשרת חבריו שלא יזוזו בלעדיו השתדל בעדו הועד הציוני הוילנאי והצליח להשיג את שחרורו. שיתף פעולה עם משה ארם בפועלי ציון שבליטא, אך לאחר זמן קצר הוצא מהתנועה על שהלך להכשרה חלוצית. היה מסייר מטעם מרכז החלוץ בקיבוצי ההכשרה, וב-1922 עבר בעצמו הכשרה בתור פועל בנין בהאמבורג, ובשעות הפנאי למד פילוסופיה יוונית.
בדצמבר 1922 עלה ארצה, ובהיות ניירותיו לא בסדר נאסר ונשלח למשמרת בקרנטינה שבחיפה על מנת להשלח חזרה. ברח מהקרנטינה ושוב נתפס ונאסר, ובסוף שוחרר בהשתדלותו של יהודה קופילביץ אצל הנציב העליון. בשנות 1939-1923 עבד בתור פועל : בחקלאות בפתח-תקוה ובקבוצת חפצי-בה, ובבנין בירושלים, יריחו, ים-המלח, תל-אביב וחיפה, ומ-1940 ואילך פקיד בועד הפועל של ההסתדרות, בשנים האחרונות בתפקיד ספרן של הספריה.
ב-1925 נשא לאשה את מרים בת יהודה שיינמאן