לטובה" וילמדנו תוים וחזנות שיטתית. אך לפי מושגי היהודים החסידיים במחוז מארמורוש, ובצפון-מזרח הונגריה בכלל, נחשבה קהלת פרסבורג. המפורסמת בימים ההם כמרכז אורתודוכסי ותורני ראשון במעלה (בהנהגת הרבנים משושלת ה"חכם סופר"), כ"קן של טשטוש הצורה היהודית", בשל הסתגלות חיצונית ללבוש האירופאי ולדיבור הגרמני (השפעת קרבת וינה), ולכן סירב האב לשלחו שמה. לייבוש נשאר איפוא ללמוד בישיבות ה"קאנטון", הגיע לידיעה יסודית בש"ס ופוסקים והוסיף בשקידה פרטית להשתלם בספרי דרוש ומוסר, ובסתר גם בלימודי חול (מתוך ספרי מדע והשכלה בעברית ובאידית ואח"כ גם בלועזית - לימודים שבסביבה ההיא נהגו בהם איסור מוחלט), גם בתנ"ך הגיע לידיעה יסודית והגה בו כל ימיו.
כשבגר "הלך בדרך כל הארץ" ונשא לאשה את רחל בת יוחנן באש, וכשהוטל עול הפרנסה על צווארו אחז באומניות אביו והיה שו"ב וחזן בקהלות חסידיות שונות בהונגריה (מונקאץ', קליינווארדיין ועוד). תוים עוד לא ידע ובתפילותיו זימר בעיקר יצירות עצמיות או מסורתיות בנוסח חסידי, שעוררו בשומעיו רגשי קודש של דביקות והתעלות נפשית. בחזנותו מצא גם הוא סיפוק נפשי, אך מקצועו ה"עיקרי", השחיטה, היה עליו למאמסה נמאסת, הן מצד עצם העיסוק בניתוק פתיל חיי בהמות ועופות והן בשל היחס הרברבני של הרב וראשי הקהלה כלפי ה"משועבד", היינו השוחט, יחס שנתן תוכן יהודי מיוחד למשטר הפיאודאלי בממלכת הקהילות - ושאיפתו היתה להשיג משרת חזן בלבד, בלי סרח עודף של שחיטה. היינו שעבודתו זו תוערך כעבודה שלימה כשלעצמה ולא כעיסוק-לואי לשחיטה. משאלתו נתמלאה ב-1219 כשנתמנה לחזן בבית-הכנסת "שיףשול", בית הכנסת המרכזי של האורתודוכסים ("עדת ישראל") בוינה. שם הופיע בלבוש חסידי מסורתי וסגנון תפילותיו היה בנוסח המסורתי כמו בעיירות הונגריה. אלא שבינתים למד תוים ושכלל את עבודת הקודש שלו בהישגי החזנות החדישה. קולו, טנור לירי, בתוספת "פאלצט" בשלב הגבוה ביותר הצטיין בכח ונועם מיוחדים ורבים חובבי זמרה, אף לא אדוקים, וגם זמרי אופרה ומבקרי מוסיקה היו באים לבית-הכנסת ליהנות מזמרתו. הוצע לו לעזוב את החזנות ולצאת לאמריקה, שם מובטח לו עתיד מזהיר בתור זמר, אך הוא לא נמשך אחרי קסם ההצלחות הנכריות, באשר ראה לעצמו בחזנות לא מקצוע אלא יעוד, לקרב ולרומם לבות בני ישראל לאביהם שבשמים על-ידי תפילתו, שבאינטרפרציה המוסיקלית שנתן לה מיצה את כל ההוד והעומק והקדושה הרגשית וההיסטורית שבה.
במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ונפצע בחזית. אחרי המלחמה, כשלא מצא משרה בחזנות, החל לעסוק במסחר ואחרי שהפסיד את חסכונותיו, קיבל משרת חזן במנצ'סטר שבאנגליה. אך משפחתו לא יכלה להסתגל לתנאים שם ואחרי זמן לא-רב חזר לוינה ונתקבל לחזן בבית-הכנסת הגדול של הספרדים ואח"כ לחזן ראשי ב"פאסמאניטן טמפל". כאן כבר היה צורך גם ביצירות האירופיאניות של זולצר ולבנדובסקי, לפי "נוסח ברלין", אך בפיו של מילר היו גם נעימות אלה זמירות קודש בטעם ישראל סבא. באותה תקופה יסד, בהשתתפות מספר חזנים, בית-ספר לחזנות, היחידי במינו באירופה, שחניכיו קיבלו לא השכלה מוסיקלית מקצועית בלבד, אלא גם ידיעות בלשון העברית ובמבטאה הנכון ובלימודי הלשון השייכים לחזנות, ובעיקר השתדל מילר להחדירם למעמקים ולמרומים של התפילה הישראלית כדי לחשוף ממנה, באמצעות העבודה שבלב ושבפה, את כל האוצרות הרוחניים שהשקיעו בה במשך הדורות. בוינה היה פעיל גם בתנועה הציונית, ופעם נבחר לקונגרס ציוני מטעם "המזרחי". ילדיו נתחנכו לקראת החיים בארץ-ישראל ואף הוא עצמו התכונן לעלות ארצה לכשיגיע לגיל הפנסיה. וכשהוזמן למשרות חזנות באמריקה, בתנאי משכורת מצודדים, היה משיב, שאין בדעתו לנדוד עוד מערבה וכבר מנוי וגמור אתו לחכות בוינה עד שיסע הביתה מזרחה...
התפתחות המאורעות החישה את נסיעתו בלא לחכות לגיל הפנסיה: כשפלש היטלר לאוסטריה ב-1938 הצליח מילר לצאת משם בעוד מועד ועלה ארצה עם משפחתו. בהופעות-אורח בתפילות בערי הארץ כבש במהרה את לבות חובבי החזנות הטובה והקהל בכללו, וכשעבר לפני התיבה בימים נוראים באולם מוגרבי בתלאביב, השרה בתפילתו רוח-קדושה כזו, ששומעיו שכחו שזהו מקום מיועד לתיאטרון ונדמה להם שהם עומדים בבית-כנסת, שכתליו ספוגים תפילות של דורות חסודים. אחרי לבטים רבים קיבל משרת חזן בבית-הכנסת "ישורון" בירושלים. אך התנאים שם לא איפשרו לו להפעיל את יכלתו במלואה. כשגמר את שנתו לפי החוזה, סירב להתקשר בחוזה חדש ובסוף נתקבל לחזן ראשי בבית-הכנסת המרכזי בהדר הכרמל בחיפה. כאן נתאפשר לו גם להחזיק מקהלה, ועסקני ועד בית-הכנסת, שחיבבו לשמוע חזנות טובה, אך בלי אמביציות להשמיע את החזנות של עצמם ובלא דביקות בנעימות מיוחדות שנתחבבו עליהם מילדותם עד כדי רצון לכפותן על יתר קהל המתפללים, לא הפריעו את שרותובקודש על-ידי התערבות בצד הזמרתי של תפילותיו. כאן הלך וגדל חוג ידידיו ומוקיריו באשר לוקח לבבות היה גם בהליכותיו הנעימות עם הבריות ובחוש-הומור עדין של תלמיד-חכם וחכם-החיים, וכאן לא השתוקק עוד להחיש את בוא גיל הפנסיה כדי לעלות ארצה... אך שביעות הרצון לא הקפיאה את נפשו על שמריה. תשוקת חייו לארץ-ישראל נתיחדה כאן בתשוקה לאדמת ישראל: להגשמת חזון הדורות בגופו על-ידי שיבה לעבודת האדמה בפועל. ואכן רכש לו בית ומשק חקלאי במושבה רמת השרון והיה עובד בזיעת אפיו בשדה ובגן הירק כחקלאי ותיק ומנוסה, ואחת לשבועים היה נוסע לשבתות לחיפה : לעבור לפני התיבה בבית- הכנסת המרכזי. פעם גם למען התארגנות חזני הארץ ולמען העלאת רמת החזנות מבחינה מוסיקלית ורוחנית כאחת. פרסם מפעם לפעם בעתונות בוינה ואח"כ בארץ רשי