עברית וכללית ללא אימת מלשינים ומשגיחים שבישיבה. מקודם נסע גרינבלט וז'רננסקי נשאר בקובנה והשתקע בקריאה בספרי עיון ומדע תוך רעב ומצוקה, שנשא אותם בדממה וללא תלונה, בידעו שזהו המחיר שאדם כמותו מוכרח לשלם, בעד שלימות הדעת והתבונה, וכדאי לו לשלמו. אח"כ עבר לוילנה והמשיך לבלוע חכמה ודעת מלוא חפנים בספרית שטראשון, וגם אז בחוסר לחם לאכול ובגד ללבוש, כי השיעורים הפרטיים שהמציא לו הספרן ר' חייקל לונסקי הי"ד הספיקו בצמצום רב להחזיק את נשמתו בגופו, ויש שגם לא הספיקו. בהשתדלות אחד מחבריו לשעבר מישיבת סלאבודקה הוזמן להיות מורה עברי לנוער בעיירה בפלך פודוליה שבדרום רוסיה. שם זכה להוקרה מצד חניכיו ומכיריו וגם לקיום אנושי הוגן מבחינה חמרית. אך כחניך תורת המוסר ראה את השלוה והרווחה כיסודות מדאיגים, באשר מסוגלים הם לשקע את האדם בהשלמה עם ההווה ולהחליש את שאיפותיו הנעלות לקראת העתיד, והרי משאת-נפשו מאז היתה להשתלם ולהתקבל לבית-המדרש לרבנים אורתודוכסיםמשכילים של הילדסהיימר בברלין ולחיות שם חיי צער ומחסור, לפי "כך היא דרכה של תורה", עד שיגיע אל ה"תכלית".
סוף-סוף ניתק את עצמו מכבלי הרווחה שריתקוהו לעיירה הפודולית ועבר למרכז הדרומי של התרבות העברית, לאודיסה. בכרך הגדול ניתן לו במלוא חפנים לחיות חיי צער ומחסור לפי מיטב הכרתו, וכאישהמוסר, החייב להיות נאמן לעצמו בלא להתחשב במה שיאמרו הבריות, שמר גם כאן על מנהגו שהביא אתו מהעיירה הפודולית, לדבר אל כל אדם אך ורק בעברית, ומה גם שאודיסה אינה בעצם פרבר מרוחק קצת של יפו... דרך לעבור עולים... אכן, באודיסה הוכרח לבוא במגע גם עם גויים ועם יהודים שאין להם שום ענין והבנה בעברית, ולא מעט קשיים גרם לעצמו בעקשנותו העברית, אך לפי תורת המוסר אין אדם רשאי לזייף את עצמו למען הנוחות, והוא קיבל עליו את כל הטרדות והקשיים הכרוכים בנאמנותו לעברית. אלא שעקשנותו זו היתה לו פתח לישועה. שמעו של הבחור הליטאי, שמתוך תמימות ועקשנות נהג על אדמת הנכר של אודיסה בנוגע לעברית כאליעזר בן-יהודה בירושלים, הגיע לאזני נאמני העברית וגדוליה באודיסה, ואוסישקין, לוינסקי ויתר הגדולים הזמינוהו להורות עברית לבניהם וניתנו לו מהלכים בין טובי הסופרים וההוגים העברים באודיסה והזדמנות להוסיף דעת והשתלמות. שם התחיל לכתוב מאמרים פובליציסטיים ב"העולם" שיצא אז בקלן, פרסם שתי חוברות פובליציסטיות למען הציונות הרוחנית, השקיע עבודה ספרותית וארגונית וכספים בהוצאת הקבצים "טל", "שחרית" ו"פקעים" לעניני הגות, ספרות ושירה, וכתב מאמרים ב"השלח".
ב-1913 מצא סוף-סוף את האפשרות לצאת לצרפת וללמוד פילוסופיה בסורבונה ומשם פרסם רשימות רעננות ב"הצפירה" הוורשאי בחתימת ז. מישלי. בהיותו בקיץ 1914 בגרמניה פרצה מלחמת העולם והוא נכלא כשבוי אזרחי בתור נתין רוסיה והוכרח להפסיק את לימודיו בסורבונה. וכשקם אחרי המלחמה מרכז חדש לתרבות ולספרות עברית של יוצאי רוסיה בברלין, מצא בו את מקומו ביצירה ובתרגומים (בין השאר תרגם בשביל שטיבל את "האחים קאראמאזוב" לדוסטוייבסקי) ובעריכה - ב"התקופה" ובהוצאות שטיבל ו"אשכול" ובתרפ"ט פרסם את ספר המסות הראשון "מסביב" בברלין, וכן יסד שם הוצאת ספרים לדפוסים ישנים של הספרות התלמודית. כן הוסיף להעשיר את ידיעותיו בלימודים באוניברסיטות האלה וברלין.
ב-1920 נשא לאשה את מרגלית לבית מרכוס ובמשך כל שנות השלוה ליהודים בגרמניה היה שם סופר בעל שם (בכינויו הספרותי מ. א. ז'ק) ובעל עמדה מבוססת. גזירות היטלר מוטטו גם מעמדו שלו, יחד עם הרס הבסיס לתרבות וספרות עברית בשביל יהודי אירופה בגרמניה וב-1934 עלה ארצה עם משפחתו.
עבד שנה אחת כמורה לעברית בקורסים של האוניברסיטה ואח"כ היה כחצי שנה מגיה: ומסגנן בעתון "הבוקר" בראשיתו. אך הוראתו וסגנונו היו ברמה גבוה מהיום-יומית והביקוש לתורתו לא מצא לו מהלכים בשוק, והוא נשאר נאמן לעצמו וחזר לתקופת הגבורה של מחסור וסבל למען האמת שלו מנעוריו. התלבט בין שיעורים ותרגומים. אך לא תמיד מצא בהם די הצורך למחיה. כתב מאמרים ומסות ב"כנסת", "מאזנים", "גליונות", וחלק ממסותיו יצאו בספר "בין השלבים" (ירושלים, 1933). תרגומו לספר "הדרשות בישראל" ליו"ט ליפמן צונץ יצא בתש"ז בהוצאת מוסד ביאליק בירושלים, וספרו "ארוגות" (פרקי הגות והסתכלות) יצא בתש"ט בהוצאת מוסד הרב קוק בירושלים. אך את ספרו זה כבר לא זכה לראות יוצא מהדפוס, כי הסבל והמחסור הפילוהו למשכב שממנו לא קם עוד.
נפטר בירושלים, י"ז באלול תש"ח (21.9.49).
בתו: יעל אשת רוברט שינדלר.
נפתלי גרבובסקי
נולד בכ"ז בסיון תר"ן (1890) באחוזה "ראנדזישקי'' שבמחוז סובאלק, בשטח שהיה שייך לליטא.