פנחסוב-פילוסוף (דרשן מפואר, שגם המוסלמים היו באים לדרשותיו ואף שאלו לדעתו כשהתקשו בהבנת הספרים שלהם; נתמנה בתר"ס ל"רב מטעם" על-ידי השלטון הרוסי, אך התפטר ועלה ארצה ובתרס"ב נפטר) בירושלים) ולאמו מזל-טוב בת אבא סופיג'ה. למד ב"חדר" ובישיבה של רב העדה ר' יוסף הכהן כוג'הינוף (סוחר בשותפות עם אביו של אברהם, שירת את הקהלה כמנהיג רוחני בהתנדבות, ללא משכורת) ובשעות אחה"צ ב"בית-ספר רוסי ליהודים ילידים". מגיל בר-מצוה ואילך עזר לאביו במסחרו, ותוך עבודה במסחר הוסיף ללמוד בשיחות בעל-פה מהשותף בעסק, הרב המלומד והמוכתר בחכמה ובמדות טובות ובהכרה לאומית ישראלית איתנה, ובשעות הפנאי היה ממשיך להשתלם בלימודי היהדות ובעברית וגם בשפות רוסית ואוזבקית.
בשליחות מסחרית של בית אביו נסע ב-1913 לרוסיה האירופאית ועד פטרבורג הגיע. בא במגע עם פעילי הציונות והתרבות העברית, עורר את תשומת לבם לצורך לשלב את יהודי אסיה במאמצי התחיה הלאומית, וכשחזר הביתה שיכנע והפעיל רבים מיהודי בוכארה, בהיותו עלם בן 18, להצטרף לתנועה הציונית וליסד אגודות "חובבי שפת עבר". באותו זמן היה כתב לעתון יהודי שהופיע בעיר פרגנה בשפה הבוכארית באותיות עבריות.
כשהגיעו במלחמת העולם פליטים יהודים ממערבה של רוסיה האירופאית לבוכארה וילדיהם היו זקוקים לחינוך, נטלה חברת "חובבי שפת עבר" שבסאמארקאנד את המשימה על עצמה וקיבלה לרשותה את "בית-הספר הרוסי ליהודים ילידים", אף כי כעת כבר למדו בו לא יהודים "ילידים" שוי-זכויות, אלא ילדי היהודים מצומצמי זכויות האזרח מ"תחום המושב", ואף גימנסיה עברית יסד אברהם בתקופה ההיא. אחרי מהפכת פברואר 1919, כשניתן דרור אף לחיי-צבור יהודיים, ארגן בגלוי את התנועה הציונית, וכנציג יהודי בוכארה בועידה הציונית הכל-רוסית (פטרבורג, 1917) יצא בחריפות נגד ההצעה לעשות את האידית לשפת-החינוך הלאומית של היהודים, שכן רק העברית יש בכוחה לאחד את כל שבטי ישראל (ואכן עצם הופעתו כיהודי וציוני טוב ונציגם של יהודים וציונים לא-אידישאים אישרה במציאות את טענתו), ולדרישתו נתקבלה בהתלהבות ההצעה לתת את מעמד השפה הלאומית לעברית בלבד.
משנתהפך משטר מהפכת פברואר על-ידי מהפכת אוקטובר והתוהו-ובוהו השתרר גם ברוסיה האסיאטית, הצליח בקסמו האישי ובכושרו הארגוני לקשור קשרים עם ראשי השלטון והמפלגה ולנצל את קשריו להצלת יהודים מרדיפות וממות, ארגן ושכלל את מוסדות העזרה לנפגעים ועמד בראש הקהלה, שבהשתנות הנסיבות לא יכלו עוד זקני העדה לנהלה. הצטיין ב-1918 בבלימת התפשטות מגפת הטיפוס.
בשנת 1917 נשא לאשה את דבורה בת אפרים פוזילוף .
משנתבסס המשטר הסובייטי ופיתח את החינוך לעמי אסיה בלשונותיהם, הצליח אברהם, על אף התנגדותם של "בונדאים" ואנשי הייבסקציה, לשכנע את השלטונות לקיים לילדי היהודים בתי-ספר בלשונם הלאומית, בעברית, והיו אף קומוניסטים יהודים שתמכו בו, ובזמן שברוסיה האירופאית כבר נסתם הגולל על החינוך העברי עוד התקיימו בטורקסטאן בתי-ספר רשמיים (עממיים ובית-מדרש למורים) בעברית. רק אחרי שנים מספר עלה בידי הייבסקציה להפסיק שם את החינוך העברי. באותן השנים עסק גם בעבודה ספרותית. כתב כמה מחזות שהועלו על הבמה ("קרבן הרכוש", "שני הקצוות" ועוד) וקיבל עליהן ממיניסטריון החינוך את התואר "הסופר הראשון בעדה הבוכארית". ארגן בסאמארקאנד סטודיה דרמטית והשיג לה הקצבה חדשית מקופת הממשלה.
בשנות 1926-1924, כשהמשמר הסובייטי התנהג בסובלנות כלפי המסחר, חזרו הרבה יהודים לעסוק בו. אך אברהם ראה את הנולד והודות לתעמולתו בין יהודי אוזבקיסטאן ולהשתדלותו לקבל עזרה מהמוסדות היהודיים המרכזיים שבמוסקבה נוסדו כמה "קולחוזים" יהודיים באותה ארץ, ובהם נשתמרה המסורת היהודית בגלוי או בסתר, ועל כל פנים תוך יחס סובלני מצד השלטון. בינתים המשיך גם בתעמולה ובפעילות ציונית במחתרת ועזר ליהודים לא מעטים לחמוק משם ולעלות ארצה.
ב-1927 חמק משם גם הוא, ואחרי הרבה נדודים והרפתקאות בדרכי פרס והודו, בהן חקר את מצב היהודים שעבר ביניהם, הגיע לארץ (1929) והחל בפעולות לארגן את בני עדתו ולשלבם בחיי העבודה וההגשמה הציונית בארץ.
אחרי חדשים מספר יצא ללונדון, לשדל את עשירי היהודים שנמלטו בעוד מועד עם רכושם מבוכארה, שיתנו יד לעזרת אחיהם ליציאה משם ולהתערותם בארץ. המשיך את דרכו לאמריקה והשתדל ליסד חברה לחקירת יהודי המזרח, ואף הוציא שם חוברת באנגלית בענין זה. הוא הציע תכנית מפורטת להקים בארץ מפעלי תעשיה ומשקי-עזר לפועלים שיעבדו בהם, כדי