לגשור גשר בין החקלאות ובין התעשיה. בענין זה בא בדברים עם לואי מרשל ועם אישים ידועים אחרים, והצעתו נתקבלה על דעתם, אך מותו הפתאומי של לואי מרשל ומהומות תרפ"ט מנעו את הגשמת התכנית.
בדרכו חזרה לארץ ביקר בציריך בקונגרס הציוני ובאספת היסוד של הסוכנות היהודית, וגם שם נפגש עם אישים ידועי-שם והסביר להם את רעיונו והצעותיו, אך מיד אח"כ פרצו בארץ מהומות תרפ"ט, ועבודת תעמולתו לא יכלה לשאת פרי.
החליט להגשים בגופו את הרעיונות שהפיץ בקרב בני עדתו, התישב בשכונת יעקב בבנימינה והחל לפתח משק חקלאי, המשיר בפעילות צבורית והיה חבר מועצת הפועלים וחבר ועד השכונה החקלאית.
להעשרת משק הארץ בענף חדש הציע לסוכנות היהודית וזו הסכימה לעזור בהכנסת כבשים מגזע קאראקול, שפרוותם היא בעלת ערך רב, לגידול בארץ, כפי שמגדלים אותם בפרס ובאפגאניסטאן. אביו נשלח לפרס והביא 40 כבשים כאלה, והוא עצמו, אברהם, התמסר לטיפול מתמיד בהם, לבל יפלו בידים בלתיאמונות, והיה רועה אותם במדרונות הכרמל. אך משנבחר ב-1937 לקונגרס הציוני, מסר את הצאן לידי אחרים בקיבוצים, ובקונגרס זה, וכן בקונגרס ב-1939, גולל את פרשת חיי עדות המזרח בכלל והבוכארים בפרט ודרש פעולות מתוכננות להעלותם מארצות גלותם ולשלבם בחיי הארץ. גם בין קונגרס לקונגרס עזב לא פעם את משקו והתמסר לעניני העדה בירושלים, בתל-אביב, בפתח-תקוה (שם ארגן יחד את עולי בוכארה ואפגאניסטאן) ובעפולה. משחזר מהקונגרס ב-1939 נבחר למזכיר ועד העדה בתל-אביב, ומאז היה כל זמנו קודש לשרות צבורי, וגם בעמדתו זו השתמש לעשית תעמולה בין בני עדתו ללכת להתישבות חקלאית. כשהלכו רבים מצעירי עדתו לעבוד בתעשית היהלומים, אמר לעשות גם זרם זה מנוף להגשמת תכניתו הישנה, לארגן שילוב תעשיה וחקלאות ביחד. כדי לרכז יחד את בני עדתו העובדים בתעשיה זו, למען יוכל אח"כ להנהיג אצלם גם משקי עזר בשכונה מיוחדת, יסד בנתניה את בית-החרושת השיתופי "יהלומי בוכארה", התקין מטבח מיוחד לעובדים והכין אותם לקראת סוף מלחמת העולם, כשיהא אפשר לשכנם יחד בתנאים שיוכלו לעסוק גם בחקלאות - ובינתים הקדיש את מיטב כוחותיו ויכלתו לביסוס המפעל. המאמץ הצליח יפה, אך כוחותיו שהשקיע בו לא חזרו אליו והוא נפל למשכב וששה חדשים נאבק קשה עם מחלתו.
הרופאים אסרו עליו כל התאמצות, אך מעל מטתו המשיך לנהל ולהדריך את עניני העדה והמפעל, עד אשר נפל.
נפטר בתל-אביב, כ"ח תשרי תש"ה (15.10.44) ונקבר בירושלים.
צאצאיו: יהודית אשת ישראל זיזובי, שמואל (מורה לשפה העברית במשטרת תל-אביב), גבירול.
ד"ר (משה) יוסף אברמי
נולד בירושלים, י"א חשון תרנ"ט (1898) לאביו הרב אברהם שמואל ספרא (מחנך בת"ת ישיבת עץ חיים בירושלים) ולאמו פנינה (פרל) בת הרב משה נחום וולנשטיין ז"ל (אב"ד בירושלים).
קיבל חינוך מסורתי וכללי בת"ת ובישיבת עץ חיים ובבית מדרש למורים "עזרא" בירושלים.
מפעילי המכבי, חובב הקרן הקיימת בירושלים, והיה ממפקדי ה"הגנה".
מורה, מזכירו של העו"ד הורס סמואל וממונה על מחלקת הפרסום של חברת "הסולל" בירושלים.
ממתנדבי הגדוד העברי הא"י 1918 ושירת בו במשך שנתים.
בשנת 1923 נחשד ע"י המשטרה החשאית בירושלים, שהשתתף בהתקפת תגמול על הערבים, אחרי שהתנקשו במשורר י. צ. רמון ואחרים, ונאלץ לעזוב את הארץ.
התישב בקיובה ויסד בהאבאנה את בית הספר העברי הראשון "הרצל" ובמשך 30 שנים חינך אלפי תלמידים בבתי הספר שעמד בראשם: "הרצל", "יבנה", "תחכמוני" ועוד - ברוח עברי.
יסד בקיובה כמה עתונים באידיש ובספרדית וקירב על ידם את הציבור היהודי בתעמולתו לארץ ישראל.
בשנת 1951 מהמיסדים של העתון "קולנו" באידיש ובספרדית וערך בו שעורים לעברית ע"י תמונות.
12 שנה היה מזכיר (לא על מנת לקבל פרס) ההסתדרות הציונית בקיובה וממיסדיה. היה חבר הועדה הפוליטית של ההסתדרות הציונית בקיובה.
מיסד "השומר הצעיר" בקיובה ואח"כ את הקלוב העברי "יבנה" לנוער וכן את בית"ר במקום.
לוקח חלק פעיל בעבודה הצבורית בקיובה. מקורב לראשי הממשלה במקום.
בשנת 1953 נתמנה לעורך העתון "דרכנו" (בספרדית) ולמנהל שעורים למדריכים בקרקאס (ונזואלה).