ישראל ולשליחים שבאו משם. הוא קבל חנוך תורני, למד בישיבה והושפע מרעיונות חבת ציון. שאיפתו היתה להיות עובד אדמה בארץ ישראל, אולם כחותיו הגופניים לא התאימו לעבודה קשה. אחד השליחים והעסקנים מארץ ישראל וידיד אביו, ושמו רבי יצחק ב"ר משה קמינסקי מפינסק, שהתישב בירושלים באמצע המאה שעברה והיה מטיף לעליה ומנהל בפועל שיירות עולים מרוסיה לארץ, יעצו להתכונן בהתמדה לעליה וללמוד מלאכה שבה יוכל לפרנס עצמו ומשפחתו. התכונן לעליה ולמד מלאכת הרצענות.
בשנת תרמ"ד (1884), כאשר ההתלהבות לעליה לארץ מרוסיה הגיעה לשיאה ובני ביל''ו הגיעו ארצה (1882), עלה הוא אחריהם. הוא בא לראשון-לציון ונעשה פועל חקלאי, אולם גופו החלש ובריאותו הרופפת לא עמדו לו בקשיים של תעודתו. לכן עלה ירושלימה והתישב בה. לאחר זמן נשא לאשה את שרה עטיל בת ר' יצחק קמינסקי , ידיד אביו מהגולה ולאמה חיה ביילה לבית פאריצקי מפינסק.
כחמש עשרה שנה גר בעיר העתיקה בירושלים, עבד מלאכתו והקים משפחה. היה בין החברים הראשונים לאגודת בעלי מלאכה "שוני הלכות", שקיימו עזרה הדדית ביניהם, והקימו בית כנסת מפואר בקצה המזרחי של רחוב היהודים. לאחר שנות התשעים השתתף בקניית בית באחת השכונות העבריות מחוץ לעיר, שנקראה "בית יוסף" על שם העסקן יוסף נבון. שנים אחדות גר הוא ומשפחתו ויתר המתישבים בקשיים רבים בשכונה מרוחקת זו בדרך בית לחם בקרבת תחנת הרכבת (כיום שכונת אבו-תור). ידידיו מנוער ניסו להשפיע עליו שיפנה שוב לחיי חקלאות או יתישב באחת ממושבות יהודה, ואמנם עבר עם משפחתו לשנים מספר לראשון-לציון ואף לעקרון, אך לא נשאר שם זמן רב. בשנת 1908 חזר ירושלימה והתישב בשכונה החדשה "זכרון משה", במקום שלמדו בניו בביה''ס "למל" ובביהמ"ד למורים, ובנותיו בביה"ס לבנות ולגננות. נתקרב לישוב החדש ואישר את הקו שנקטו ילדיו במלחמת השפות ואשר השאירה רושם חזק בחייהם. אשתו שהיתה מסורה לו כל ימיו היתה, לו לעזר בחנוך הילדים ובכלכלתם. בפנסיון שלה בזכרוןמשה התארחו נוער לומד, ביניהם יתומי מוסד בלקינד, בהנהלת מר מרדכי לדרר-גילדאי (ראה כרך ב' עמ' 781) וכן עסקנים וסופרים דגולים היו מבאי הבית. ביחוד אשתו האלמנה שהמשיכה דרך חייו ועזרה בגידול ובחינוך הנכדים והנינים.
צאצאיו: חיה בלה , אשת הסופר אריה ליב אורלוף אריאלי (ראה כרך א' עמוד 452), יצחק (פקיד בחברת החשמל בירושלים, נשא לאשה את הגננת רבקה ויינ שטיין מירושלים), משה גוריון עורך-דין , ירושלים, בנו יוסף חיים, חנה (מורה , אשת המורה מאיר אפלמן מירושלים, כיום בניו-יורק, ראה כרך ה' עמוד 2294).
שלמה אבן-שושן (רוזנשטיין)
נולד א' אדר א' תר"ע (10.2.1910) במינסק, באלורוסיה.
לאביו המורה והסופר חיים-דוד רוזנשטיין (ראה בכרך זה) ולאמו רושקה בת ר' שלום פינקל. למד ב"חדר המתוקן" מיסודו של אביו ובבית-ספר עמלני סוביאטי.
היה פעיל באגודת-נוער ציונית חשאית.
עלה בצעירותו מבית הוריו לארץ בשנת תרפ"ו. למד בביה"ס החקלאי מקוה-ישראל. משסיים חוק לימודיו בביה"ס יסד עם כמה חברים מבוגרי מקוהישראל את קבוצת "השדה'', שיצאה לאחר מאורעות אב תרפ"ט לראשון-לציון. לימים הצטרפה הקבוצה לקיבוץ המאוחד ועשתה בכיבוש העבודה במושבה במשך 7 שנים.
בכ"ב טבת תרצ"ז, בעצם ימי מאורעות הדמים, עלתה קבוצת "השדה" על הקרקע בעמק בית-שאן, בפתחה על-ידי כך פרק חדש בהתישבות - "חומה ומגדל" והקימה את נקודת-הישוב שדה-נחום.
התידד עמו הסופר י. ח. ברנר שהיה מבקרו תכופות בבית המלאכה שלו והיה אוהב לשוחח אתו ארוכות. החנוך העברי החדש בו חונכו ילדיו היה תקותו היחידה בחיים וסיפוקו הנפשי העיקרי לאחר עמל חיים קשים. אך מלחמת העולם הראשונה הפרידה בינו ובין בניו באכזריות רבה. נשאר לבדו עם אשתו ובתו הצעירה ושנות המחסור והמפלות של המלחמה התישו כחותיו. הספיק לראות את שחר הגאולה אך לא זכה לחיות את החיים החדשים.
נפטר בירושלים ה' שבט תרע"ח (6.1.1918). הניח השתתף לעת-מצוא בעתונות הפועלית ("במעלה", "דבר'', "על המשמר'') ובעתונות הקיבוץ המאוחד. פרסם קונטרס שירה "בימי עלות", מוקדש לעלית "השדה" על הקרקע. ערך בשנות ת"ש-תש"ד את הדו-שבועון של הקבוץ המאוחד "צרור מכתבים" ובשנות תש"ז-תש"ט את הרבעון "מבפנים". ערך וכינס כמה קבצים מספרות התנועה. תרגם כמה יצירות מרוסית, בין השאר; "עמך ובלעדיך", שירים מאת ק. סימו