שיהודים יטלו עליהם את התפקיד של "פוז'ארניקים", שבמולדת הישנה היה זה עיסוק גויי מובהק, עם מדים ותרגילים ומשמעת. גם האמצעים היו דלים מאד: צריף ב"עיר העתיקה" של תל-אביב, ליד מגדל המים ובית הועד של שכונת תל-אביב (ליד הצטלבות שדרות רוטשילד ורחוב נחלת בנימין) ואמצעי כיבוי והובלה פרימיטיביים. אבל עסקנים נבונים והנוער ידעו, כי כאן אנו בונים חיים עצמאיים ועלינו להתקין את כל השרותים החיוניים בכוחות עצמיים, בלא לסמוך על עזרתו של הגוי, כשם שגם בעניני הגנה איננו סומכים על רחמי זרים, ומשהוכיח הגדוד את יעילותו החיונית במקרי דליקות ושטפונות גברה והלכה הבנת הצבור כלפי הגדוד ודרישותיו של ה"בראנד-מייסטר", על יסוד נסיונו וידיעותיו מפעולתו ברוסיה, מצאו אזנים קשובות יותר ויותר. הציוד החולף בחדיש ומשוכלל, ואחרי שנים רבות של מחנק וצפיפות בצריף ה"היסטורי" עבר הגדוד למעונו הנרחב והמשוכלל שברחוב באזל, בצפון העיר. ובמשך השנים עזר בעצה ובהדרכה לאגודות מכבי-אש מתנדבים שנוסדו, לפי דוגמת תל-אביב, בהרבה מקומות בארץ, ובמלחמת העולם השניה ובמלחמת השחרור השתלבו חניכיו במערכת ההתגוננות האזרחית להצלת רכוש ונפשות מבתים שהופצצו ולכיבוי דליקות ואף למניעתן באמצעי זהירות מוקדמים. ב-1935 ביקר בפולין ובלטביה ונתקבל בכבוד רשמי, כאבי הכבאות בארץישראל, על-ידי אגודות הכבאים בערים שביקר בהן, וכן קיבל אות-כבוד מאת ממשלת קובה ובתל-אביב עשה רושם במרץ שבהופעתו ובמדיו הרשמיים כ"גנרל", כמצביא במלחמת האדם באסונות ובפגעים, וכשפרש מהשרות לעת זקנה נתכבד בתואר נשיא-כבוד של מרכז אגודות מכבי-אש מתנדבים בישראל.
גם ב"הגנה" היה פעיל מאז בואו ארצה. בתקופה מאוחרת יותר שירת כמקשר וביתו שימש מקום לפגישות חשובות של המפקדים, ואף את בניו חינך למסירות בשרות ה"הגנה", ושנים מהם - זלמן ואהרן התגייסו לפי צו המוסדות הלאומיים לשרות במשטרה המעולה; ואת הידיעות בנשק ובסדר צבאי שרכשו שם הקנו אח"כ לנוער בשורות ה"הגנה", ובתקופת ההעפלה היה יוצא גם הוא לחוף הים ומשתתף בהורדת מעפילים מהאניות בחשכת הלילה.
פעל גם בשטחים אחרים של עסקנות צבורית. לפנים כחבר הנהלתה של אגודת דרי אהלים וצריפים, אח"כ חבר הועד של "שכונת העם", של "מטבח עם" ושל האגודה לעזרת חולי-רוח, ובכל התפקידים הללו נודע כאיש בעל מרץ ותבונה ובעל כח משכנע ומעורר לפעילות. משבנה את ביתו בצפון תל-אביב הפעיל את הצבור המסורתי שבסביבה לבנית בית-הכנסת המרכזי לשכונות הצפון והנו בו גבאי ראשי.
בניו: זלמן (נהג ב"דן"), אליהו (לפנים מהמפקדים הגבוהים ב"הגנה" וכעת אלוף בצה"ל), אהרן ז"ל (נפל בנגב ב-2.3.49), מרדכי (היה חבר קיבוץ דליה), מאיר (פקיד גבוה בחברת "מקורות").
ד"ר שמעון מרכוס
נולד בשנת תרנ"ח (1898) בלוז' שבפולין. לאביו צבי הירש ולאמו איטה רחל בת משה האונימאן. אחרי למדו בגמנסיה פולנית שלחוהו הוריו בגיל 14 שנה להשתלם בחינוך עברי בארץ-ישראל. למד בגימנסיה העברית בירושלים (בהנהלת שלמה שילר ) וגמר בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, ויחד עם יתר בני מחזורו גויס לצבא העותומני בראשית מלחמת העולם הראשונה ונשלח לבית-ספר לקצינים באיסטנבול ושרת בצבא בתפקידים שונים.
אחרי המלחמה למד באוניברסיטה הגרמנית בפראג והוסמך לד"ר לפילוסופיה (הדיסרטציה היתה על "הענן בשפה הערבית"). שימש בהוראה בגימנסיה העברית "יבנה" בלודז', בבתי-הספר העבריים ובקורסים הפדגו גיים בבולגריה ובבית-המדרש לרבנים ברודוס, בהנהלת הפרופ' זאנה . פעל למען "הברית העברית העולמית" ברודוס ובסופיה והיה נשיא המועדון העברי בסופיה. חיבר מקראה לשנות-הלימודים הששית והשביעית בפרוגימנסיות היהודיות בבולגריה. עבד במחיצתו של ר' שלמה רוזאניס , ההיסטוריון של יהודי המזרח, ואף הוא עצמו העשיר ענף מדעי זה בהרבה מחקרים משלו. כתב הרבה מאמרים פובליציסטיים בעתונים בגרמנית, בולגארית ואיספניולית, וכן בעברית את הספר "תולדות הרבנים למשפחת ישראל ברודוס" ובבולגרית את הספרים "פירוש מדעי על שיר השירים" ו"המרד בגיטו וארשה", ומאמרים מדעיים בעברית ב"מזרח ומערב" (בעריכת אברהם אלמליח), "קרית ספר", הירחון "סיני" ובקבצים: "מחברת" ו"ירושלים". נושאי מאמריו המדעיים: לתולדות החינוך העברי בבולגריה (מזרח ומערב, כרך ד'), קורות שלשלת הרבנים למשפחת כמוהר"ר (כרך ה'), תולדות הרבנים למשפחת גירון מאדריאנופולי (סיני, שנה י"א, חוב' ז'-ח'), על אשכנזים-ספרדים ועל אשכנזים-סתם בבולגריה (י"ג, ג'-ד'), לתולדות היהודים באדריאנופולי (י"ד, ז'-ח', וכרך כ"ט), מילואים