העולם הראשונה שירת בתפקיד זה בחתיכת התותחנים ובחיל הרגלים, עד שבסוף המלחמה חזר הביתה חולה ופצוע.
ב-1918 נשא לאשה את ברטה בת מארק וולף, ואחרי שנפטרה בתל-אביב בי"ט בשבט תרצ"ט נשא ב-1941 את רנה בת חיים מלמד (ראה בכרך א' עמוד 318) מ-1918 עד 1925 ניהל ויצג בית-חרושת לאמאיל שטולברג שבסכסוניה, ב-1925 היה מורה מקצועי בבית-הספר העירוני המקצועי לנערים בחמניץ שבסכסוניה, ומאותה שנה היה בעל בית-מלאכה עצמאי בקלן ובמשך השנים ביצע הרבה עבודות שהוכרו כאמנותיות ממדרגה ראשונה, ועבודותיו שהציג שם בתערוכה מיוחדת ב-1929 זכו לתשבחות בעתונות. היה חבר הארגון האמנותי הידוע "דויטשר ורקבונד" ופרסם מאמרים בעתוני הארגון בשאלות אומנותיות, טכניות ומסחריות בעבודות מתכת ואמאיל, פיליטונים ב"קלנישה צייטונג" ורשימות בעתון ההיתולי "סימפליציסמוס".
לציונות הצטרף ב-1902, בהיותו בקלן, שהיתה אז כמקום מגורי דוד וולפסון, מרכז ציוני חשוב, ואחרי מות הרצל המרכז העיקרי להסתדרות הציונית העולמית. באותה שנה, 1902, השתתף יחד עם אחיו רוברט הי"ד (נרצח בידי הנאצים) ביסוד האגודה היהודית להתעמלות, שהתנהלה ברוח הציונות (רק בשנים האחרונות סטתה מדרך זו ואז התארגנו 400 מחבריה ב"מכבי"), וכל בית אביו (7 אחים ואחיות) היו חברי אגודת-ספורט זו, ואחיו רוברט אף השתתף במשלחת הספורטאים לקונגרס הציוני ב-1903 בבאזל. מראשית ציונותו היה עסקן מתנדב למען הקרן הקיימת בכל מקומות מגוריו עד להשתקעותו בקלן ב-1925, שם כבר מצא את תפקידי העסקנות המתנדבת תפוסים בידי אחרים, אך הוסיף להיות תורם מן השורה לשתי הקרנות במשך כל השנים.
מ-1902 היתה מטרתו להתאים את השתלמותו לצרכי ארצנו, וכשהודיעוהו הד"ר ברתולד פייבל ב-1906 שסידר בשבילו מקום-לימוד בחנם בבית-הספר "בצלאל" בירושלים, דחה את ההצעה בתודה, מתוך רצון ללמוד תחילה את המקצוע במלוא השלימות, כדי שיביא ארצה אוצרידיעות גדול ככל האפשר, - וכשנפגש אחרי חצי שנה בבית שמריהו לוין בברלין עם הפרופ' בוריס שץ, אישר זה את השקפתו. בקיץ 1914 כבר סידר בכתב עם הנהלת "בצלאל" שינתן לו שם מקום להדרכה והוראה, וכשגמר את הכנותיו לנסוע פרצה מלחמת העולם, וכך נשאר הוא ציוני בגרמניה, עד שבראשית 1935 הוכרח לעזוב את כל רכושו ולהמלט משם דרך אמסטרדאם,ובאמצע אוגוסט 1935 הגיע עם רעיתו לתל-אביב, ובראשית 1936 יסד כאן את בית-מלאכתו, שהיה למופת בעבודות בעלות רמת-איכות גבוהה מבחינה טכנית ואמנותית כאחת.
במשך הזמן מילא גם תפקידים אחרים בהפעלת ידיעותיו המקצועיות לטובת הארץ. ב-1942-1940 היה מורה בבית-הספר המקצועי "אמנות באומנות" בתלאביב, ב-1943 מנהל טכני בבית-המלאכה המיכאני של בית-החרושת "יצהר", ב-1946-1944 מנהל בית-החרשת לאמאיל של הפירמה ש. פרידמן בע"מ בירושלים, ובש אר כל הזמן ניהל את בית-מלאכתו בגבעת הרצל שבתלאביב. ביצע הרבה עבודות מתכת פשוטות ואמנותיות בבנינים פרטיים וציבוריים לפי תרשימי אדריכלים ולפי תכניות עצמו, בעיקר בתל-אביב, אבל גם ביתר ערי הארץ (בתקופת מהומות 1936 היה נוסע 3-2 פעמים בשבוע תוך סכנות דרכים להרכיב את עבודותיו בחיפה). בין העבודות החשובות שביצע יש להזכיר עבודות במכון וייצמן ברחובות, לביתן הסוכנות היהודית בתערוכה העולמית ב-1939 בניו-יורק, בבנק לאומי לישראל בתל-אביב, בצירות האמריקאית בתל-אביב, באנדרטה לזכר מיסדי תל-אביב, בבית ציוני אמריקה, בנחלת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד ורעיתו בזכרון יעקב הכין כל הקשוטים האמנותיים בכניסה לקבר וכו'.
בחורף תש"ה עבד בבית-החרושת שלו בקביעות על אף מטר היריות המתמיד מצד אבו-כביר, וימים מספר לפני פסח, כשמילא את תפקידו ברחוב סלמה והוציא שבעה ילדים מהשטח המסוכן, נפצע קשה מאד ביריה שפגעה בצוארו ובריאתו, ומשהחלים קם להמשיך את עבודתו במדינת ישראל.
מכין ספר עם תמונות מעבודותיו המענינות ביותר בפסול מתכת.
ד"ר יעקב לוי
נולד בשנת תרנ"ח (9.5.1898) בכפר נסלון במחוז נובוגראד-וולינסק).
לאביו משה בן פסח לוי ולאמו למאסיא-לאה בת יוסף בארמאק. למד את לימודי היהדות והלימודים הכלליים מפי "מלמדים" ומורים פרטיים, ואח"כ - בישיבה המהוללת שהיתה בנובוגראד-וולינסק.
ב-1914 עלה לארץ, שלא ברשות הוריו ובלי תמיכתם החמרית, ונכנס למחלקה החמישית של הגמנסיה "הרצליה". עד מהרה פרצה מלחמת העולם, וגורלו היה כגורל כל הילדים, שנשארו מנותקים מהוריהם.