לאחר ביה"ס העירוני נכנס ללמוד בגמנסיה "הרצליה". מיד הוא מתבלט שם כנער עצמאי, מוכשר, היודע ללמוד, מיטיב לשרטט, לצייר ולשיר. משתתף במקהלה ובנבחרת כדור הסל, אך מעולם לא התפאר וענוותו היתה טבעית. נטיות מיוחדות לו לטכניקה ואהבה לעבודות-יד. עם כל אלה ובלי שים לב להמלצת המכון לבחינה פסיכוטכנית, שעליו להמשיך בלימודיו בטכניון, אין בדעתו להמשיך בלימודים. אמנון איננו איש דברים, ובבית אין יודעים מהן תכניותיו. אך מעשיו מדברים בעדו: חוברות-הדרכה נושרות מחיקו. כל עתותיו נתונות לפעולות. ימי החופש והשבתות מוקדשים למחנות צופים, מחנות-עבודה וטיולים. לקיץ היה יוצא לעבודה בקיבוץ.
כשגמר את המחלקה הששית ב"הרצליה", רצה לצאת להכשרה מוקדמת, אבל לא נתאפשר הדבר מפאת המצב הכלכלי בבית. אמנון מטה את שכמו לעזור להוריו. במשך היום הוא עובד בחברת החשמל ובערב הוא מוסיף ללמוד, אך עתותיו הפנויות וימי החופש - קודש לצופים. שנתיים ימים עבד בחברת החשמל. באותם הימים נתגלו תכונותיו היפות בכל הדרן. מסירות וותרנות לאין קץ. עוזר לכל, ולעצמו אינו תובע דבר.
בבית כינוהו בשם החבה "אמונה", ובפי חבריו בביה"ס והצופים נודע בשם "קותי". חביב היה על הכל.
ככה נמשכו הימים, עד שבקיץ תש''ז יצאו חבריו להכשרה. מאז ניטלת מנוחתו ממנו. הוא המשיך באורחחייו הקודם, אך כל הגיגיו היו נתונים לחבריו שבדפנה. והנה הגיע היום הגדול. מיד לאחר החגים, הצטרף אמנון אל חבריו. לבוש מכנסי-חקי וחולצה לבנה, ילקוטו על שכמו, יצא מבית הוריו, כדרך שהיה יוצא אל אחד הטיולים או מחנות העבודה, והוא שמח וטוב לב.
מכאן ואילך מצטרפים ימיו ומעשיו של אמנון עם מעשי חבריו, לעלילת-חיים גדולה, העובדה היפה והנעלה שבכל הפרשה הזו, היא, שהנערים הגבורים האלה לא נשתנו בקרב. אותה רוח הפשטות שציינה אותם כל הימים לטובה - לא סרה מעליהם. ארבעה חדשי קרבות עברו על אמנון. ובאחד מהם אף נפצע אבל לביתו לא הודיע דבר. בכל מכתביו הביתה אין למצוא שורה אחת על הפעולות שעשה בהן. באיזו פשטות וענוה הוא כותב אל הוריו: "מצב הרוחות אצלנו מרומם מאד, כי סו"ס צעירים אנו ושוכחים את אשר מסביב. אין זאת אומרת שאת תפקידנו אנו שוכחים. לעת עתה הכל בסדר. העתונים מגזימים. בגליל שורר שקט, ובחולה דגים דגים..." זקופי קומה ונכונים לכל, להכות שוק על ירך, אין לכפר את הדם אלא בדם, זוהי הדרך היחידה שהועמדנו עליה ואנו נעשה כמיטב יכולתנו.
משאלתו האחרונה היתה לקבל חופשה כדי להתראות עם הוריו, אחיו ואחיותיו. משאלתו זו לא נתמלאה. נשלח לקורס לדליה, ונעשה מ"כ בפלמ"ח, החופש נדחה לאחר הקורס, אך הוא נשלח הגלילה - ללא חופשה.
בי"א ניסן התש"ח (20.4.1948) הוא יוצא עם חבריו החבלנים להתקפה על ידי מבצר כ"ח (נבי-יושע) בגליל העליון - הקרב האבוד, שממנו לא חזר.
בנימין ליליינטהאל
נולד במינכן (גרמניה), בשנת תקנ"ד (1794). לאביו אברהם .
קבל חנוך מסורתי.
למד חיטות ועסק במקצוע זה בחו"ל.
בשנת תר"ז (1847) עלה לארץ והמשיך לעבוד במקצועו בירושלים.
היה הראשון שראה צורך ליסד כולל מיוחד לעולי אמריקה. שהיו אז מעטים, רק שתים עשרה משפחות, ולא קבלו תמיכה משום כולל. לפי מכתב שנשלח ע"י הקונסוליה האמריקאית בירושלים להרב ש.מ. איזקס מניו-יורק מתאריך 10.11.1867, ממליץ הקונסול על ר' בנימין ליליינטהאל כאדם ישר ונאמן שהקונסוליה נותנת בו אימונה, והנוסע הוא ציר נאמן לטובת היהודים נתיני ארצות הברית בא"י.
נשא לאשה את ביילה לבית געשקעס. היתה לו משפחה בארצות הברית, והוא עצמו היה בעל אזרחות אמריקאית ואף נסע לשם בשליחות צבורית.
לקח חלק פעיל בעסקנות הירושלמית.
כל ימיו ישב על התורה ועל העבודה. לבוש היה כאחד מחכמי הספרדים, חבוש תרבוש, לבוש קאפטאן ועטוף בגלימה ערבית.
היה בעל השכלה: עברית, גרמנית ואנגלית.
שקט היה מטבעו ולא רדף אחר הכבוד.
חינך את בניו לתורה ולמלאכה.
היה חבר בגמילות חסד "אהבת ציון", שנוסד ע"י מאיר שנבוים .
היה חבר ב"חברת משמורים - אור תורה" בירושלים שנוסדה בשנת תר"ז (1847), שמו נמצא בין החותמים על טופס קדמון של גאוני קדמאי דירושלים יחד עם ר' יוסף זונדל סלאנט, יוסף יואל ריבלין ויעקב הלוי ספיר .
נתן יד להעסקנים: משה זקס, עזריאל זליג הויזדורף וקרסון - בתעמולה להתישבות החקלאית בארץ, ובשנת תרי"ד (1854) הם מניחים את היסוד הראשון להוציא את אנשי ירושלים לרעיון ההתאזרחות בקרקע. לעבודה חקלאית, ואף חברה מיוחדת הם מיסדים בשם: "חברה קדושה תפארת ישראל העוסקים להרים קרן עבודת קרקעות".
כשנבנו עשרת הבתים הראשונים של "בתי יהודה טורא" בשכונת "משכנות שאננים" שמחוץ לחומת העיר העתיקה, בתרומות הנדיב יהודא טורא (מאורליאנס, ארצות הברית), היה הוא מהראשונים שנכנסו לגור בהם עם כל בני משפחתו, ובימים ההם היתה זאת הקרבה, כי היה פחד גדול לגור מחוץ לעיר העתיקה.
נפטר בירושלים, כ"ג אדר שני תרל"ד (1874).