לעבודתו, ואחרי שאחיו אהרן גילה את "אם החטה" בשדות ראש פנה מצא אותה גם הוא בסביבת זכרון יעקב. הוזמן להדריך בעבודה חקלאית את המתנחלים במארח, ועשה בכשרון ובהצלחה את המוטל עליו. אח"כ עזר לאחיו אהרן בתחנת-הנסיונות החקלאית שיסד וניהל בעתלית בעזרת חשובי היהודים מאמריקה.
כשיסדו אחיו אהרן ואלכסדר וידידו אבשלום פיינברג את המחתרת העברית "נילי" לעזרת צבאות הברית ולסילוק השלטון הטורקי מהארץ כדי לכונן בה מולדת לעם ישראל, הצטרף גם הוא אליהם. וכשיצא אהרן אחיו דרך טורקיה-גרמניה-דניה-אנגליה למצרים לשרות המפקדה הבריטית ואבשלום אבד במדבר והפעולות התנהלו בידי שרה אחותו ויוסף לישנסקי, שרת הוא את המפעל באמונה, בזריזות ובמסירות, ולא פעם סיכן את נפשו למען שחרור המולדת. ואם כי אחותו לא הכניסתו לסוד ההנהגה של המחתרת ולא הכל נתקבל על דעתו, המשיך לשרת כחייל פשוט המסור לחובתו ואינו מהרהר אחרי הוראות מפקדיו.
כשנתגלה קשר "נילי" לשלטונות הטורקיים והוא ואחותו ואביו הזקן ויתר החברים נאסרו במוצאי יוםטוב הראשון של חג הסוכות (2.10.1917) והחוקרים הצבאיים עינו את שלשתם יחד כדי לשבור את גופם ורוחם ולסחוט מפיהם הודאות והודעות, נשא גם הוא כמוהם בגבורת נפש את העינויים ולא גילה כלום. תוך החקירה בעינויים צווהו החיילים להחזיק ברובה שבעזרתו הידקו את החבלים על רגלי אביו. הוא היה מוכן לסרב ולתת את נפשו ובלבד שלא יענה את אביו בעצם ידיו. אך אביו גער בו: "שוטה! מוטב שאתה תחזיק ברובה, מאשר תליין אכזרי משלהם!" ואז ציית לאביו ועשה כדבר הפקודה.
ביום 5 באוקטובר, שעה קלה אחרי שאחותו ירתה לתוך פיה לשם התאבדות אך נשארה בחיים עוד ימים אחדים ביסורים נוראים, הועבר הוא ואביו ויתר אסירי "נילי" כבולים לנצרת ושם החלו עינוייהם מחדש בידי הרופא הצבאי הסאדיסט חסן בק, ועל צבי הוטלה מנתעינויים כפולה: בשמעו את צעקות אביו בעד הקירות כשהמענים דשים את בשרו, ואז היה מטיח את ראשו בקיר מתוך יאוש אין-אונים, וגם כשלקחו אותו עצמו ל"חקירה" כשכלולים שטניים של מלאכת העינוי, ואת כל זה נשא בגבורת נפש ולא פצה את פיו להודות ולמסור ידיעות.
בסוף שוחרר אביו שבור ורצוץ בגופו, והוא הועבר לכלא דמשק והועמד למשפט צבאי, גם הוא לאין מתום בגופו ומרוב עינויים. אך לא נמצאו נגדו הוכחות מספיקות להרשיעו בדין ולכן נשלח כמגויס מאונס, בדרך נדודים מכלא לכלא, עד לאיסטמבול. בבתי-הכלא היה היחס אליו רע באופן מיוחד, ואף העזרה שהוגשה מטעם מוסדות הסיוע היהודיים ליהודים הכלואים לא ניתנה לו כמעט במאומה, כי חששו היהודים פן יעוררו חשד כלפי עצמם אם יתיחסו בטוב לנחשד ב"בגידה", ואף השנאה מצד חוגים מסוימים בישוב לחברי "נילי" פעלו לרעתו.
אחרי תבוסת טורקיה וכניעתה יצא לחפשי וחזר ארצה בין הראשונים באניה הצרפתית "לא גאיולה" (שקראו לה בעברית "הגאולה"). חזר לעבוד במשקו, אך מעצמת המכות והעינויים שסבל בחדשי החקירה והישיבה בכלא נשארה בריאותו לקויה ומחלתו קירבה את קצו.
נפטר בזכרון, יעקב, כ' טבת תרפ"ט (2.1.29).
צאצאיו: אבנר, דניאל, מלאכי, ירדנה, אסתר אשת יעקב קופרמן.
אוריאל פז - גולדשמידט
נולד בירושלים, ח' כסלו תרפ"ב (28.11.1922). לאביו זאב גולדשמידט ולאמו צפורה בת יצחק ווייט (ראה בכרך זה).
סיים את למודיו בבית הספר הריאלי בחיפה ואח"כ עמד בבחינת הבגרות האנגלית ונכנס לאוניברסיטה העברית, שבה השתלם במשך שנה במדעי הרוח, עם גמר השנה, עבר לבית הספר למשפטים של הממשלה.