ע"י י. ח. ברנר ), בספרו זה הוא מוכיח על יסוד שורה שלמה של הוכחות סטאטיסטיות והיסטוריות, כי חיי היהודים בגולה יהיו צפויים לסכנות, "סוריה כשדה כלכלה" (1917), "30 שנות בנין א"י" (1919).
ספריו בעברית: "ההתישבות החקלאית בא"י (1925), "הסוציולוגיה של היהודים" (3 כרכים; בגרמנית 2 כרכים, 1930-31).
ספריו באנגלית וצרפתית: "היהודים בעולם החדש" (1934).
בשנות 1903-07 ערך ירחון גרמני, כתב-עת לדמוגרפיה וסטאטיסטיקה של היהודים.
ליובלו ה-60, ניטע בדגניה גן בוטאני על שמו.
נפטר ביתשלים, ח' טבת תש"ג (16.12.1942).
צאצאיו: מאשתו הראשונה: רות אשת ד''ר דב פלד (פכטהולץ); מאשתו השניה: כרמלה אשת רב-אלוף יגאל ידין (ראה כרך ג', עמוד 1534).
רחובות נקראו בכמה ערים על שמו.
מטעם ועד הקהלה העברית בחיפה וועד הדר הכרמל נקבע בשנת 1942 "פרס רופין" הניתן בספרות יפה, במדעי החברה וטכניקה.
בהוצאת "עם עובד" הופיעו בתש''ז שני כרכים "פרקי חיי'', לזכרונותיו של ד"ר ארתור רופין .
בי"ס חקלאי הוקם על שמו בשרון.
מרדכי (מכס) הקר
נולד בד' בשבט תרל"ט (28.1.1879) בקראקוב שבגליציה המערבית (אח''כ פולין).
לאביו אברהם (אדולף) הקר (סוחר) ולאמו גולדה בת יצחק גינציג . בגלל קשיים כלכליים עברה המשפחה ב-1881 לוינה, שם התחיל ללמוד בבית-ספר עממי בגרמנית, והמשיך בהאמבורג משעברה המשפחה שמה ב-1888, מקודם בבית-ספר עממי ואח"כ בגימנסיה הומאניסטית. נתיתם מאביו בעודו נער ומגיל 13 ואילך היה עליו גם ללמוד וגם לתת שיעורים לצרכי קיומו. הרגיש זרות כלפי החינוך הגרמני הקלאסי שניתן בגימנסיה, באשר הרגיש בעקב האנטישמיות שבאויר מסביבו, כי הלאומיות המטופחת כאן אינה הלאומיות שלו, ואילו חינוך ליהדות לא ניתן לו, חוץ מהקפדה על קיום מצוות באורח מיכאני. השתדל לקבל ידיעות על היהדות מתוך כתבים של מורי-דת, שנועדו להפיג ככל האפשר את התביישותו של היהודי הגרמני ביהדותו... ואת ראשית ידיעותיו בעברית, מתוך רצון להבין את התנ"ך במקורו, רכש בדרך מיוחדת במינה: בהצטרפו לקורס-הכנה בעברית שערכה הגימנסיה, באמצעות חכמי תיאולוגיה פרוטסטנטים, בשביל התלמידים המתעתדים להיות סטודנטים לתיאולוגיה. אך לבעיות ההווה של העם היהודי חיפש פתרונים בעתונות היהודית בגרמנית ולא מצא, עד שבקיץ 1897 נזדמן לידו אחד מהגליונות הראשונים של השבועון החדש "די-ולט", שיסד הרצל להפצת רעיונו הציוני, וכך נודע לו על תנועה ציונית ועל הגדרת היהודים כלאום בעל שאיפות לתקומה מדינית בארצו, ומאז ראה בבהירות את מטרת חייו ובחר לו את המקצוע הטכני להמשכת לימודיו, כדי להקדיש את ידיעותיו לבנין הארץ היעודה.
באותה שנה בהאמבורג ובשתי השנים שלאחריה בהאנובר, בלומדו שם בפוליטכניקום, לא מצא לו נפש חיה להחליף עמה דעות בהגיגיו ה"מוזרים". בשתי השנים שלאחריהן למד בפוליטכניקום בברלין-שארלוטנבורג. שם כבר מצא חברים ציונים והצטרף לאגודתם שנקראה "אגודת הסטודנטים היהודים", שממנה צמח אח''כ ה"ק. י. פ.'', התקרב גם ליהודי מזרח-אירופה והשתדל לחדור להוי התרבותי של יהדות שרשית זו, שלמרות היות מוצאו ממנה נותק מעליה משחר ילדותו.
משהוסמך בראשית שנת 1903 למהנדס-בנין עבד במקצוע זה ובהידרוטכניקה בברלין, קניגסברג, האלה, קאטוביץ וגלייביץ ושירת שנה אחת שרות חובה בצבא האוסטרי. בנדודיו במקומות ההם פעל בהם למען התנועה הציונית שהחלה פושטת גם בגרמניה, ובהיותו נושא את עיניו לעבודה מעשית בארץ-ישראל התקרב להשקפות הציונים ממזרח-אירופה ובניגוד לציונים המערביים, שהחזיקו בקו הציונות המדינית צידד הוא בציונות המעשית. באותן שנים היה חבר בועד האזורי לשלזיה העילית (1912-1907), יו''ר הועד המקומי בגלייביץ (1912-1909), ונשלח כציר לקונגרס הציוני התשיעי ב-1909.
ב-1905 נשא לאשה את חנה (פרידה ) בת בנימין מוזס, שהיתה גם היא פעילה באגודת-נוער ציונית בברסלאו ובת למשפחה יהודית שרשית שמוצאה מליטא.
שאיפותיו להגשמה אישית בארץ-ישראל מצאו כיוון ברור כשהתכנית ליסוד "הטכניקום היהודי" התקרבה להגשמתה ונראו לו סיכויים לעסוק בו בבנין ואח"כ בהוראה. תוך הצפיה לכך למד עברית והתמסר לחקר הבעיות הטכניות של המזרח הקרוב (הטכניקום נועד אז לשמש את הממלכה הטורקית כולה). הכין שתי עבודות מחקר: א) תזכיר לועד המנהל של הטכניקום העתיד לקום על המשימות הטכניות של טורקיה המחודשת לאחר המהפכה; ב) מחקר על מסילות הברזל של טורקיה האסיאטית (פורסם ב-1914 ב"ארכיון לעניני הרכבת" של משרד-הרכבות הפרוסי, ופרוץ מלחמת העולם מנע את הוצאתו בצורת ספר מיוחד.
משהוחל בפועל בבנית הטכניקום בחיפה נתמנה להורות בו בניה וסלילת דרכים ולנהל את עבודות הבניה, ובסתיו 1913 הגיע לחיפה עם אשתו וילדיו והתחיל להשתתף בניהול עבודות בנית הטכניקום. והנה פרצה "מלחמת השפות", שאיימה להחריב את המפעל בטרם יקום, והוא התיצב לצד הציונים ואנשי הישוב, על אף היותו "גרמני", בעד שפת ההוראה העברית במוסד ונגד הגרמנית כפי שרצתה חברת "עזרה" ("הילפספראיין" הברלינית), שהיתה "בעלת המאה" ובעלת דעה כבדת משקל בועד המנהל. ומשנתגלו סיכויים לפשרה שתאפשר לציונים להשתתף במפעל,