את עמדתו ביחס לתפקיד הטכניון בזמן ההוא.
תקופת יציאתו לעבודה פרטית היתה אז תקופת המשבר שבא בעקבות ה"פרוספריטי" של העליה הרביעית, והפעילות שנצטמצמה לא הספיקה לתעסוקת מהנדסים. מקודם עסק בכמה תכניות של עבודות צבוריות בחיפה ובסביבתה (עוד ב-1921 הכין חות-דעת על ביוב העיר לפי הזמנת המושל הבריטי). אח"כ שימש יועץ לבעיות הידרוטכניות ל"חברת פיתוח מפרץ חיפה", ולפי התכניות וחוות הדעת שהכין אז לחברה (שהתפרקה אח"כ) ובתקופה מאוחרת יותר לקק"ל בוצע ניזוק אזורי התעשיה והמגורים בשטחי הבצות שבמפרץ. בקשר לחקירותיו והצעותיו בבעית אספקת המים לחיפה העלה את הרעיון בדבר הפקת מים מבארות שיחפרו ברצועת החולות שבאזור חוף הים. באותו זמן לא הוגשמו תכניותיו ונשאר לו מהן רק הכינוי "חלוץ הספקת מי החולות", אבל בתקופה מאוחרת יותר נתגלה שיטתו כיעילה מאד בשביל ישובינו בדרום ובנגב. גם הצעותיו מהזמן ההוא לסלול שני כבישים, שיחברו את הדר הכרמל עם הכרמל המרכזי ועם "אחוזה", הוגשמו לאחר זמן, כשהוכשרו התנאים המעשיים לכך.
באותו זמן יסד ביחד עם אחיו וילהלם (מהנדס-בנאי בארץ מאז שנת 1913) "חברת פיתוח ארץ-ישראל", עיבדו תכניות לפיתוח ולהשקעות הון בענפי הטכניקה ותעשיה, והוא נסע ב-1928 וב-1929 לאירופה לגייס בעלי הון מעונינים להגשמת תכניותיו, - אך בזמן ההוא עדיין לא היתה התענינות מספקת מצד בעלי ההון באירופה להשקעות במפעלים כאלה בארצנו, כל עוד נדמה להם שיוכלו להמשיך לאורך ימים בפעילותם ובעסקיהם באירופה התרבותית (בגרמניה ובסביבתה), ורק כעבור שנים הגיע תור הגשמת התכניות - בידי אחרים.
אחת מתכניותיו מטעם "חברת הפיתוח" שלו, לביוב כמה משכונותיה העבריות של ירושלים, עוררה ענין בעיריה, שנגשה להתקין ביוב כללי בעיר וזו מינתה אותו למנהל מחלקת הביוב העירונית. בטיפולו המתמיד בכל שטיחי קרקעה של העיר ובמגעו עם כל סוגי תושביה נתעשרו ידיעותיו הטופוגרפיות, ההיסטוריות, הארכיאולוגיות והאתנוגרפיות על ירושלים. הצטרף ל"חברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה" ונבחר לועד המנהל שלה. פרסם בבטאונה מאמרים בשאלות ארכיאולוגיות והפיץ ידיעות בעם על נושאים אלה בהרצאות ובהדרכת טיולים. התקין את המפה הראשונה על אזורי הישוב והרכוש היהודי בירושלים ושלבי גידולו, וכחבר "ועדת ירושלים" מטעם הסוכנות, בעת שועדת-פיל הציעה תכנית לחלוקת הארץ וירושלים בין היהודים והערבים ב-1937, ערך את התכנית הרשמית היהודית לח לוקת העיר כן עסק בשאלות הכותל המערבי, חלקנו בעיר העתיקה ושאלת צבורית אחרות ובאותן השנים עד פרוץ מלחמת העולם התקין וניהל את הביוב בירושלים, שתרם הרבה לתברואת העיר.
משהופסקה עבודתו בביוב העיר לרגל המלחמה יזם והשתדל למען הוצאת קובץ מקיף על ירושלים העברית בעבר ובהווה, ומשמצא יותר הסכמה מאשר עזרה והשתתפות ממשית, פרש מהחיים העירוניים ובראשית 1941 יצא להשתקע עם רעיתו במקום מושב בתו, בקבוצת השרון (רמת דוד) שבעמק, והמשיך בפעולות טכניות בשרות הקבוצה וסביבתה ובפעולות צבוריות ותרבותיות בקבוצה.
ב-1944 נבחר לקוראטוריון של הטכניון וכתב את "תולדות הטכניון בראשיתו", והנהלת המוסד פרסמה אותן בחוברת מיוחדת. גם תכניתו בדבר "ספר ירושלים" התקרבה להשגמתה כשמוסד ביאליק קיבל עליו את הוצאת הספר, והוא כתב בשביל כרכו הראשון שני מאמרים : על "המצב הגיאוגרפי והטופוגרפי של ירושלים" ועל "הספקת המים של העיר בימי קדם", שיופיע בקרוב ע"י מוסד ביאליק.
מאז 1919 פרסם מאמרים בעתונות העברית והגרמנית על נושאים טכניים וחינוך טכני בא"י, עניני ירושלים, ארכיאולוגים וכו'.
בנותיו: רות אשת דוד חורן (קבוצת השרון), לאה אשת יעקב אלון (קבוץ דליה).
יצחק יצחקי
נולד בדרבנד (קאוקאז) בשנת תרנ"ג (14.5.1893). לאביו הרב יעקב יצחקי (ראה בכרך זה, עמוד 2455) ולאמו חסידה בת הרב יוחאי. גמר בית ספר תיכון בבאקו.
היה פעיל בארגוני הנוער הציוני בעירו.
בשנת 1910 עלה לארץ.
נשא לאשה את אסתר בת שלמה המפל (ראה הערך שלה, בכרך זה).
השתלם בקושתא (לפני פרוץ המלחמה העולמית הראשונה)) יחד עם דוד בן-גריון, יצחק בן-צבי, ישראל שוחט ועוד.
כשפרצה המלחמה העולמית הראשונה, בקיץ תרע"ד (1914) הוכרחו להפסיק את למודיהם - וחזרו לארץ.