הללו בממלכת הצאר להסתדרות או למפלגה כוללת בשם "פועלי ציון", כך עשה הוא פעולה דומה באוסטריה, היינו בעיקר בגליציה ואגב גם בוינה, שהיה בה צבור ניכר של "אוסטרים" יוצאי גליציה, וכשהתכנסה ב-1906 ועידת היסוד של פועלי ציון באוסטריה, בהשתתפות בורוכוב ואחרים מראשי התנועה ברוסיה, נבחר קפלנ סקי למנהיגה, וב-1907 היה מראשי הפעילים ביסוד הברית העולמית של פועלי ציון אך עם כל הוקרתו לאביה הרוחני של התנועה, לבורוכוב , לא נמנע מלחלוק עליו בעניני הרעיון, ובניגוד לסוציאליזם הציוני של בורוכוב , שראה את הציונות בעיקר כצורת הגדרה לאומית של הפועל היהודי במלחמתו לשיפור עתידו בארץ מגוריו, היה קפלנסקי בעד ציונות סוציאליסטית, היינו בעד הכנת עתידו של העובד היהודי בארץ היהודים על יסוד משטר סוציאליסטי, אך בלא להתעלם מצרכי הפועל היהודי בתנאי ההווה במקומות מגוריו.
ערך את הבטאון של פוע"צ באוסטריה, "דער יידישער ארבייטער", שיצא מקודם בגרמנית ואח"כ באידית בקראקוב, וכתב בקביעות גם בשבועון "די וולט, שהיה העתון המרכזי של ההסתדרות הציונית העולמית, וכן כתב במרוצת השנים מאמרים רבים בעברית, באידית, ברוסית, בגרמנית ובאנגלית בעתונים של פועלי ציון, הציונות והסוציאליזם העולמי.
נבחר בראשונה כציר לקונגרס הציוני השמיני (האג, 1907) כנציג פועלי ציון ומאז השתתף בכל הקונגרסים עד ה-19 כנציג תנועת-העבודה הציונית בצורותיה הארגוניות השונות. בלט כפרלמנטרי מובהק בויכוחים, בהרצאות ובעבודת הועדות, נבחר לתפקידים מרכזיים בהנהגה הציונית עד שבאחרונה הגיע לכהונת סגן נשיא הועד הפועל הציוני.
כשהוצע להנהלה הציונית לכונן בארץ את נקודתהישוב הקואופרטיבית הראשונה לנסיון, לפי שיטת אופנהיימר, היינו את קבוצת מרחביה, וההנהלה לא יכלה לקבל את ההצעה מחוסר אמצעים, נטל קפלנסקי על עצמו לאסוף את הכספים הדרושים בין חברי פוע"צ בגליציה, ועשה והצליח, והתנופה שהחלה למען יסוד מרחביה המשיכה ביצירת "קופת פועלי ארץ-ישראל" (קפא"י), שנוסדה ב-1910 לגייס אמצעים מהפועלים היהודים בעולם לתמיכה במוסדות העזרה העצמית של הפועלים בארץ (לשכת עבודה, קופת חולים, מטבחי פועלים, ,ספרות ותעמולה וכו'), וגם ליצירת קופה זו תרם קפלנסקי את מיטב פעילותו.
מ-1907 וער 1932 (שנת איחוד פוע"צ ו"התאחדות") היה חבר המשרד של ברית פוע"צ העולמית ומנציגיה באינטרנציונל הסוציאליסטי. תוך פעילותו בתנועה ובהופעות רפרזנטטיביות (זכורות לחבריו מוינה הרצאותיו באולם המיוחד של הפוליטכניון על בעיות העם היהודי והעובד היהודי בפני קהל של סטודנטים ואנשי הצמרת התרבותית של יהודים ולא-יהודים, הרצאות שהצטיינו ברמתם הגבוהה מבחינה עינינית ולשוניתסגנונית כאחת) הספיק גם להמשיך את לימודיו, אף כי בקצב אטי, עד כי ב-1912 הגיע לגמירתם ולקבלת הדיפלומה בתור מהנדס.
ב-1912 בא ארצה בעניני הפעולות של קפא"י ונתמנה למורה למתימטיקה ולפיסיקה בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב קיים קשרים מטעם הברית העולמית עם ראשיה וחבריה של התנועה בארץ ועזר בהנחת היסודות למפעלי קפא"י ומוסדות צבור הפועלים.
ב-1913 המשיך בהוראה בגימנסיה ואמר להתמסר להוראה בטכניון, שהחלו לבנותו בחיפה ושאחרי נצחון ה"מרחיבים" על ה"מצמצמים" נועד להיות ברמה של בית-ספר תיכון ממש... אלא שבינתים פרצה "מלחמת השפות" ופתיחת הטכניון נתאחרה.
באותה שנה, 1913, נתמנה קפלנסקי למזכיר לעניני ההתישבות בלשכה הראשית של הקה"ק, שמושבה היה אז בהאג שבהולנד, התמיד בכהונתו זו עד שנת 1919, ובהיותו בכל שנות מלחמת העולם הראשונה בארץ נייטראלית השתמש באפשרויות של חופש הפעולה והתנועה לרכישת עזרתה של תנועת הפועלים הבינלאומית לענין הציוני. השתתף בועידות האינטרנציונל הסוציאליסטי בסטוקהולם ובהאג, שייצג את צבור הפועלים היהודי במגמה לאומית ושיכנע אישים בצמרת האינטרנציונל בדבר הצדק שבתנועה הציונית ובדבר הצורך לאפשר את הקמת "הבית הלאומי" היהודי, שתווצר בה חברה על יסודות חדשים של צדק סוציאלי ולאומי.
להסברת תביעות אלה לדעת הקהל בעולם פרסם ב-1915 בגרמנית את ספרו "היהודים במלחמה" ("הספר האדום"), באותן ועידות קשר קשרים גם עם נציגי תנועת העבודה הבריטית ובשנות 1921-1919, בהיותו מנהל הועד לכספים וכלכלה של ההנהלה הציונית בלונדון השתמש בקשרים הללו כנציג מדיני של פועלי ציון כלפי תנועת העבודה הבריטית.
בועידת לונדון של ההסתדרות הציונית העולמית ב-1920 בלונדון ייצג את תביעות תנועת העבודה הציונית, כמו בקונגרסים, להתישבות קיבוצית על אדמת הלאום ולהלאמת הקרקע בארץ-ישראל. ב-1923 פרסם