הרב יהודה ליב ספקטור
נולד בשאוולי (ליטא), בשנת תרל"ג (1873), לאביו הרב דב בייניש , שהיה אחיו של הצדיק הנודע בשם ר' ליבל חסיד מקלם.
נודע כעילוי מילדותו ובן 14 עלה ארצה ונתקבל לישיבת "עץ חיים" בירושלים, ומאז נשאר בה, מקודם כתלמיד ואח"כ כאחד מטובי למדניה עד יומו האחרון ונודע בכל המעלות שהאדירו את קדושתה של ירושלים. היה גדול בתורה ובקי בפסקי הלכה, התנהג בענותנות קיצונית ומעולם לא רצה אף לראות את עצמו כ"גדול".
עד כמה שעבודת הקודש השאירה לו פנאי היה גם מעורב בין הבריות.
נטל על עצמו ניהול קרן גמילות חסדים שליד הישיבה וחלוקת ההלואות ואת עבודתו זו עשה בהתמסרות לקיום מצוה, בהסברת פנים וביחס לבבי לפונים אליו. אך על "צרכי" עצמו לא ויתר. היה מאריך בתפילה ויושב רוב שעות היום ולומד בטלית ותפילין' ובשבתות ובמועדים ובחודש אלול וימי התשובה לא פתח את פיו לדיבור של חולין.
מאגרותיו מתגלה, שהיה בעל סגנון עברי עסיסי בתערובת של חן ישן וחדש.
בחדשיו האחרונים היה משותק בלשונו ולא יכול להוציא מלה מפיו. אך באורח פלא סר השיתוק ממנו לצרכי תפילה. את תפילתו הביע בחיתוך-דיבור שלם ולדיבורי חולין לא היה מסוגל.
על אף היותו חולה מסוכן, לא ציית לפקודת הרופאים והמשיך ללכת להתפלל בצבור. כשהחמיר מצבו ולא יכול עוד לשבת וללמוד, המשיך לאמר פרקי תהלים בניע שפתים עד נשימתו האחרונה.
נפטר בירושלים, ד' טבת תש"ב.
יצחק (חקי) ווייט
נולד בירושלים, ז' תשרי תרפ"ו (9.1925 25).
לאביו זלמן ווייט (ראה בכרך זה) ולאמו שרה בת יחזקאל שימונוביץ (ראה בכרך זה).
השלים את לימודיו בבית הספר "במעלה" בירושלים.
בשנת 1939 עברה המשפחה לחיפה. בטרם מלאו לו 14 שנה החל את מלחמתו הראשונה בעד המולדת, במערכת הישוב נגד הספר הלבן הבריטי, בהדבקת כרוזים ומודעות, בהפצת ספרות בלתי חוקית נגד הספר הלבן ובהפגנות בחוצות חיפה, ו"זכה" להפצע בראשו בחבטותיהם של שוטרים בריטיים.
בגיל 16 ירד למחתרת - לאצ"ל.
בפרוץ המלחמה העולמית השניה הוסיף לעצמו שנתיים לגילו והתנדב בלי ידיעת הוריו לצבא הבריטי לפי צו המוסדות הלאומיים.
להוריו הסביר: "לא מצאתי ברירה אחרת, אנו הצברים, הננו היחידים שנוכל להלחם בראש מורם נגד החיה הנאצית"...' בדברים אלה שיכנע את הוריו שלא יגלו לשלטונות את גילו האמיתי, והוריו אשרו בפני קצין משרד הגיוס הצבאי הבריטי על הסכמתם להתקבלותו בתור חייל.
כחייל צעיר לא הסתפק במיסדרים. בתמרונים ובאימונים, אלה ריווה את נפשו בתפילות שבת וחול ובלימודי תורה. הניח תפילין כל יום, ערך תפילות שבת וכ'ו.
כל עשתונותיו והגיגיו היו מרוכזים בשאיפת נקם באויבי ישראל. האמין אמונת תום ביכולתו של עמנו להשתתף בכיבוש אדמתו הטמאה של האויב.
כשבאה הידיעה (1944) על הקמת ה"בריגדה היהודית'', לא היה גבול להתלהבותו, ומיד התגייס לבריגדה היהודית.
בתחילת נובמבר 1944 עזב עם חבריו בגדוד השלישי את אלכסנדריה (מצרים) לאיטליה, ועבר למחלקת "המרגמנות", התמתה במרגמה באיטליה, למד לכוון את המרחק ולקלוע בדיוק אל המטרה.
במכתב מאיטליה (בסוף אפריל 1945) שכתב להוריו בארץ: "רק חמשים ימי חזית היו לנו, וחבל מאד שניתן לנו' לחטיבה יהודית ועברית, זמן כה קצר להפגש עם האויב, חמשים ימים בלבד, ומה מעליב הדבר שלא ניתן לנו לרדוף אחרי האויב הנסוג ולכבוש את עריו אחרי שבירת "קו-הסניו": - אבל בדבר אחד הנני מתנחם,