בחדרה סימה את ביה"ס העממי והמשיכה למודיה בביה"ס התיכוני-חקלאי בפרדס-חנה.
בצעירותה התבלטה כתלמידה חרוצה מסורה ובעלת תפיסה חריפה. עם הוסד הגמנסיה בחדרה המשיכה למודיה בה, בהיותה בת 17 עזבה את ספסל הלימודים והתגיסה לחיל-התעופה הבריטי R.A.F. להיות לעזר במגור האויב הנאצי. נמצאה במצרים, באיסמליה ובחיפה במחלקת הראדאר.
עם פרוץ מלחמת השחרור בשנת תש"ח שרתה בדרגת-סרן בגדוד המבצעים ובגדוד 203 ח"ן.
תעודות שנשארו בעזבונה מעידות על עבודתה "במסירות, חריצות ונאמנות".
משפחות רבות נעזרו על-ידי טפולה המסור כשעבדה כקצינת סעד. כזאת היתה בלפורה: נאמנה, חרוצה ומעל לכל ישרת לב ונאמנת-רוח, מוכנה לעזור לכל הנצרך.
בשנת תש''ז נשאה לסגן-אלוף בצהל גרשון גזית (אפשטיין). בתחלה גרו בצריפין אך אחרי שנה עברו לגור לביתם ב"צהלה" - שכון הקצינים.
מתוך שמחה ואושר השקיעה את כל אונה ומרצה בסידור ביתם הנאה. כל אורח מצא בפנת-חן נעימות לנפשו. חברים ושכנים כבודוה ואהבוה, אך מעל לכל היתה אהבתה להוריה ומשפחתה - אהבה בלי מצרים.
זמן מה לפני מותה בקרו בארץ מפעילי אגרות מלוה העצמאות, בראותם את בלפורה הזמינוה מיד לבוא לארצות-הברית לקחת חלק בתעמולת המלוה, כי ראו בה את הסמל המושלם של בת-הארץ הנאה.
בעודה עושה את ההכנות לנסיעה זו נגדעו חייה הצעירים בהתחשמלה בעת עבודתה בבית. נשמתה עלתה למרומים והיא רק בת 27 שנים, ביום כ''ו אלול תשי"ב נקברה בחדרה.
בתה : נגה.
יוסף פיין
נולד במטולה, כ"ב ניסן תרס"ג (19.4.1903). לאביו חיים משה פיין, אכר (ראה כרך ד' עמוד 1686) ולאמו יוכבד בת ר' דוד אייזנברג (ממשפחת נחום סוקולוב), שני הסבות - היו ממייסדי "יסוד המעלה" בגליל העליון. רוב בני משפחתו - נאחזו בקרקע במשקים השונים בארץ.
למד בבית הספר העממי במושבה ואהב את לימוד התנ"ך.
בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה, נלקח האב לצבא התורכי, ויוסף היה אז בן 12. הארבה אכל את תבואת השדה, בבית השתרר רעב, אם ושמונה ילדים. הוא, בן ה-12 יצא לעבודה בשדה, להקל את העול מעל האם. עד גיל 16 שנה לא נעל נעלים, יחף היה מהלך בקיץ ובחורף.
בן 16 עזב את בית אביו ואת מושבתו, והלך לבקש לו עבודה יחף ובלי פרוטה בכיס יצא, נתקבל לעבוד באילת השחר, עבודתו לקחה את לב אנשי הקיבוץ והציעו לו להשאר בקיבוץ. עבד ארבעה חדשים, חבריו התקשרו בו ואהבוהו, אבל צעיר יותר מדי היה, כדי להתקשר למקום אחד קבוע. הוא שאף לראות את הארץ.
נתקבל לעבודה בחוות מגדל ע"י טבריה, משם לקבוצת מייסדי נהלל, שאחיו צבי היה ממייסדיו, ביקש לראות את ארץ יהודה והגיע עד חולדה, התחבר אל קבוצתה ועבד עמהם שלש שנים. כשנתפרדה קבוצת חולדה יצא לרחובות.
בחולדה הכיר את מנוחה בת דב קולינר ונשא אותה לאשה.
מרחובות חזר לצפון, אל קבוצת דגניה א', ולאחר נדודים קצרים נוספים דבקה נפשם בקבוצת דגניה א' ונשארו שם לכל ימי חייהם.
רוחו ונפשו היו תמיד בדגניה, אבל המהומות וצרכי הישוב התכופים לא נתנוהו להשאר תמיד ובקביעות בדגניה, והיו מגייסים אותו לפעולות מיוחדות.
בחדשים הקודרים ההם, הראשונים לאחר מאורעות תרפ"ט (1929), כשההגנה ריכזה במרכז ההגנה את הנתונים המספריים על מצב הזיון של הישובים, הצטיירה תמונה קטסטרופלית של כמות הנשק, איכותו וכמויות התחמושת. המצב בארץ היה בלתי יציב ביותר ואיש לא ידע מה אורך "ההפוגה" שלרשות ההגנה. יום-יום חששו להתפרצויות חדשות. ברור היה שיש לאמץ את כל הכוחות להרבות את כמויות הנשק, נשלחו שליחים לחו"ל לחדש את פעולת הרכש שם, אך היה ברור שהמקורות האלה החשובים, לא יתקנו את המצב לאלתר. הכרח היה, איפוא, להסתער על האפשרויות לרכישה בארץ ובסביבותיה.
לרוע המזל גרמו המאורעות לניתוק קשרים עם מקורות רכש ערביים רבים, לא היתה תקוה רבה להשגת כמויות רציניות של נשק ממשלתי להגנת הישובים. הישובים זעקו למרכז ההגנה "הב נשק" - ומחסניו היו ריקים...
שאול אביגור , מראשי ההגנה, פנה אז ליוסף פיין,