ב-1933 ממיסדי החברה "תעשית משי דלפינר בע"מ"' ובשנת 1940 הפירמה "דלפינר - יוחננוף בע"מ, "חברת כרמיל בע"מ - מצבעת טקסטיל" וכן ממיסדי חברת נ.ק ה. - "תעשית חימיות ופרמסיטיבות למזרח הקרוב בע"מ", בשותפות עם אחיו הבכור יוסף (ראה בכרך זה), מקס דלפינר וראובן חזן. הצליחו לשכלל את התעשיות שלהם למדרגה עליונה.
חבר בועד הפועל של הסתדרות בעלי התעשיה בישראל.
בנו: שמואל.
הרב משה מרדכי אפשטיין
נולד בשנת תרכ"ו (1866) בבאקשט שבפלך וילנא (ליטא-רוסיה).
לאביו הרב צבי חיים (בן דורות של רבנים גדולי תורה) ולאמו חנה בילא. אחרי לימוד בחדרים ובבית אביו למד שנים אחדות בישיבת וולוז'ין המפורסמת, בה נודע בכינוי "העילוי מבאקשט". בישיבה הצטרף ל,מחתרת הציונית" של הבחורים "נס ציונה", שבתקופה מאוחרת היה חבר בה גם המשורר חיים נחמן ביאליק בעת למדו בישיבה זו. ראש הישיבה הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב, אביו של הרב מאיר ברלין - בר-אילן), היה מעמודי התוך של תנועת "חובבי ציון", אך לבחורי הישיבה לא הרשו המשגיחים והמדריכים לעסוק ב"פוליטיקה", כי חובתם היתה לשקוד יומם ולילה על התורה בלבד. אלא שבחורים בעלי נפש לא יכלו לדכא את התענינותם בנעשה למען ישוב ארץ-ישראל בהשתתפות רבם הנערץ, ולצורך ההתענינות וההתכוננות לפעול למטרה קדושה זו לכשישתחררו מהמשטר הקפדני של הישיבה התארגנו באותה אגודה חשאית, שהיתה כעין סניף בלתירשמי ל"חובבי ציון".
נשא לאשה את מנוחה בת הרב פייבל פראנק והמשיך ללמוד תורה ובהיותו אברך צעיר כבר החשיבוהו זקני הרבנים באחד מגדולי התורה.
כשהתארגנו בשנת תר"ן (1890) יהודים בכמה ערי ליטא ואגפיה באגודות לשם רכישת נחלה להתישבות בארץ-ישראל ומשפחת חותנו הצטרפה לאגודת קובנה, נבחר הוא לועד האגודה והשתתף במשלחת אגודתו, שבאה ארצה באותה שנה ורכשה מאת יהושע חנקין חלק באדמה שגאל בשפלת החוף מדרום לקיסריה, וכך השתתף הרב אפשטיין ביסוד המושבה חדרה. כשחזר לקובנה השרה מרוח חיבת הארץ על אנשי התורה ברשמי דרכו ובהמשכת פעולתו למען ההתנחלות.
בשנת תרנ"ד כבר הוכר כגדול בתורה עד כדי כך, שבגיל כ"ח שנה ראהו הרה"ג ר' נטע צבי פינקל זצ"ל ("הסבא") מוכשר לתפקיד מרכזי בעולם התורני בליטא ומינה אותו לראש ישיבת "כנסת ישראל" המפורסמת שבפרבר הקובנאי סלובודקה, ואגב היה גם רב המקום. התמסר להעלאת רמת הישיבה ולבנינה בחומר וברוח.
בראשית מלחמת העולם הראשונה, כשקובנה היתה בקרבת החזית נדד עם ישיבתו למינסק ואח"כ לקרמנצ'וג וב-1919 חזרו לסלובודקה. המשיך בהפצת דעת התורה ברמה גבוהה, נמנה בין מנהיגיה של היהדות התורנית בליטא והשתתף ביסוד אגודת הרבנים שם. בתרפ"ג נבחר לכנסיה הגדולה של "אגודת ישראל" שהתכנסה בוינה ונבחר בה לחבר "מועצת גדולי התורה".
בשנת תרפ''ד העלה אתו לארץ את ישיבתו, שקבעה את מושבה בחברון. באותה שנה ביקר בארצות הברית ביחד עם הרב הראשי ר' א.י.הכהן קוק זצ"ל לגיוס תמיכה לישיבות שבארץ ובתרפ"ח ביקר שם שנית למטרה זו.
אחרי פרעות תרפ"ט, בהן נרצחו רבים מבחורי ישיבתו והושם קץ לישוב היהודי בחברון, העביר את הישיבה לירושלים, ועל אף מחלת הלב שתקפה אותו בעקב האסון האיום בחברון הוסיף להחזיק מעמד בראש הישיבה עד סוף ימיו.
בר"ח אלול תר"ץ יסד יחד עם חברו-גיסו הרב איסר זלמן מלצר (ראה כרך ד', עמ' 1766) את בית המדרש הגבוה לתלמוד "אהל תורה - בית דוד" בירושלים. אחרי פטירת "הסבא" (הרב בנ"צ פינקל זצ"ל) מילא את מקומו שנתפנה בפעולות עזרה רוחנית למען "היכל התלמוד" בתל-אביב.
את ישיבתו ניהל לפי שיטת "בעלי המוסר" ושיטת לימודו הלכה בכיוון הריכוז העיוני, היינו חתירה להבנת כל הלבה מתוך הנתונים של עצמה, בלא להתפזר על פני מים שאין להם סוף בים התלמוד, ובדרך זו חינך את תלמידיו להעדיף את ההתעמקות בגוף הענין על הבקיאות השטחית הרחבה.
שיעוריו בישיבה נאספו ונדפסו בארבעה ספרים בשם "לבוש מרדכי" : על מסכת בבא קמא (תרס"א), בבא בתרא (תרפ"ט), ארבעה חלקי שלחן ערוך (תש"ו), יבמות וגטין (תש"ח). חוץ מזה נשארו אחריו חיבורים בהלכה, באגדה ובתורת המוסר.
נפטר בירושלים, י' כסלו תרצ"ד (28.11.33).