למד בחדרים ובבית-המדרש ובגיל 15 נסע ללמוד בישיבה במינסק, בעקבות אחיו הגדול משה שכבר למד שם שנים אחדות. זה היה בתקופה שלאחר הקונגרס הציוני הראשון ובבית-המדרש שלמד בו לא התנגדו הגבאים להופעתם של דרשנים מטיפים לציונות, והוא הושפע מהם ונמשך לתנועה החדשה. לאחר זמן יצא לעבודה ומצא את מקומו בין ראשוני פועלי ציון במינסק.
היה פעיל בתנועה, הן בתעמולה למשיכת הפועלים ודלת העם לציונות הפועלית ובויכוחים הרעיוניים עם אנשי ה"בונד", שאמרו לארגן תנועה סוציאליסטית יהודית בהתעלמות מקשרי נפש האומה לציון, והן במלחמה יום-יומית שחייבה המציאות בהווה, מלחמת השתדלות ושביתות כלפי המעבידים היהודים לשיפור תנאי העבודה והשכר של פועלים ופועלות יהודים, בפעולותיו אלה בא לא פעם בהתנגשות עם המשטרה הצארית, אך הדיכוי והרדיפות אך הגבירו את מרצו ומסירותו.
עבד כמתנדב בפעולות ארגון וסדרנות בהכנת לועידת ציוני רוסיה שהתכנסה ב- 1901 במינסק, ולמרות היותו חבר פשוט מן השורה זכה להיות עד ראיה ושמיעה, כבעל תפקיד שרותי בועידה, לכינוס זה של טובי הציונות ברוסיה מכל הזרמים בימים ההם.
בעודו בן ישיבה למד את השפה הרוסית ולימודים כלליים אלמנטריים בקורס שערכה חברה יהודית במינסק להעלאת רמת ההשכלה של ההמונים היהודים. עזר בהתנדבות לדב בר שליפיאן (ראה כרך א', עמוד 321) בסידור החשבונות של יסוד חות המסעים עין זיתים, שניהל ההוא מטעם "אגודת האלף" של יהודי רוסיה להתישבות בארץ-ישראל, וכך קיבל מושג ראשון על הלבטים המציאותיים שהנגשים להגשמת חלום הציונית נתקלים בהם בארץ בתקופת הפרעות לרגל המהפכה הרוסית הראשונה היה מפעילי ההגנה העצמית היהודית במינסק.
ב-1904 עלה ארצה כאחד מראשוני החברים של פועלי ציון, שעברו מהדיבורים להגשמה. תחילה עבד חדשים אחדים כפועל שכיר אצל אכרי זכרון יעקב.
הסתגל לעבודה החקלאית הקשה ומתוך מגע עם פועלים ופלחים ערבים למד את שפתם ונימוסיהם ומנהגיהם. אח"כ עבר עם חברים אחרים לסג'רה לעבוד בחוה של חברת יק"א בהנהלת האגרונום אליהו קראוזה . השתתף ביסודם ובעבודתם של ה"קולקטיב" ו"השומר", בהם הונח היסוד ליצירה עצמית של ציבור החלוצים, עיבוד המשק בעבודה משותפת ובאחריות קיבוצית עצמית, לא כשכירים וככלי-שרת לבעלי הון ויזמה, וכן להתגוננות יהודית עצמית, בלא לשלם "מס חסות" לאפנדים בעד שרות השמירה של אריסיהם-משועבדיהם. מילוי המשימות הללו דרש הרבה כושר ומסירות וגם הבנת היעוד מתוך ראיה למרחוק, לשם הגשמת החזון של צבור עובדים עצמאי, הבונה את עצמו ואת הארץ גם יחד. את החזון סיפקו ה"אינטליגנטים" שבחבורה, שהשתדלו כמיטב יכולתם לתת גם לאדמה ולבהמה את הטיפול הדרוש ולפתח את האומץ והגבורה וההקרבה, שנדרשו ליצירת יש מאין תוך נסיבות עוינות. אך היו בחבורה גם בחורים פשוטים, שאמנם התקשרו לרעיון ולתנועה וקיבלו על עצמם את כל היסורים שארץישראל נקנית בהם, אך הנסיון היה קשה מדי ולא כל אחד יכול לעמוד בו בכל עת ובכל שעה, ולא פעם כשל כוחו של היחיד, ולפעמים אף של יחידים והגיעו שעות של רפיון והתיאשות, כשההטפות של "אנשי הרוח" שבחבורה נפלו על אוזן לא שומעת. כדי לקיים את המתח והמאמץ ברציפות עד להצלחה, היה צורך בבעלי כושר והתמדה בין אנשי השורה, שישמשו מופת ועידוד לנחשלים ומפשרים במקרי ניגודים וסכסוכים, הנולדים בין החברים בעקב קשיי המשימה. את היעוד הזה מילא סעדיה פז בהצלחה הן בתקופת סג'רה והן ביתר מקומות העבודה של החלוצים בגליל התחתון. כי משבוטל משק החוה בסג'רה עבר למקומות אחרים על אדמת יק"א ואח"כ על אדמת הקה"ק בניהולו של המשרד הארצישראלי בראשותו של ד"ר א. רופין ("משרד" זה שימש לפני מלחמת העולם א' בתור זרוע מבצעת של "הציונית המעשית" בראשית צעדיה לכונן התישבות יהודית על אדמת הלאום.
היה בין העולים והעובדים הראשונים על אדמת אום ג'וני, שעיבדוה במשטר של "חוה" כפועלים שכירים, (לפני שנוסדה שם קבוצת דגניה לפי שיטת משק קיבוצי עצמי של העובדים). אח"כ נקרא להצטרף לעולים הראשונים על אדמת מרחביה בתור קבוצה.
בעבודותיו אלה התמחה במשך הזמן בכל אותן המשימות היום-יומית הקטנות, שכל אחת מהן כשלעצמה נראית כיום פעוטה בערכה, אבל בימים ההם היה תלוי בהן גורלו של כל מפעל התנחלות. משימות אלה היו: יחסים עם שכנים עוינים וידידים (עוינים מרובים וידידים מעטים): החריש הראשון של אדמה, שלפנים היתה בחזקת אריסים ערבים, או שערבים לטשו עין עליה; הרחקת רועים בידואים, שהיו מוספים להעלות את עדריהם על אדמה מעובדת, שלפנים היתה נטושה ומופקרת; קיום המגע עם אנשי השלטון, שבדרך