ניתן חינוך לקראת חיי העתיד בארץ-ישראל. בביקורה בארץ בשנים 1933, 1934 ו-1936 פיתחה את הקשרים עם המוסדות בדבר קליטת עלית הנוער והמפעל החל לובש צורה של מפעל לאומי כללי. היו קשיים גם בגלל חוסר רשיונות עליה במדה מספקת, והיא נסעה לאנגליה ולארצות אחרות והשתדלה ונאבקה למען קליטת-הצלה של נוער יהודי בהן. בינתים גברו הרדיפות בגרמניה ואף נשיהן של יהודים עצורים במחנות-עינויים היו באות אילה, והיא פעלה והפעילה, במדת האפשרות המצומצמת, גם למענם. בקונגרס הציוני השתתפה בתור ציר נבחר, כדי לעשות גם שם למען למיין עלית הנוער.
סמוך לפרוץ מלחמת העולם עמלה והשתדלה אצל ממשלות שונות לקבל רשיון להקים בארצותיהן מחנות מעבר לנוער העולה, עד שיתקבלו בעדו רשיונות העליה והפעילה לשם כך המלצות של אישים רמי-מעלה, אך ברוב המקרים היו התשובות שליליות עם כל האדיבות. אחרי פרוץ המלחמה צצו קשיים חדשים בשל היחס המיוחד כלפי "נתיני האויב'', היינו הסירוב להכניס את ה"גרמנים" הללו (נערי ישראל, שהגרמנים שללו מהם לא את גרמניותם בלבד, אלא אף את הזכויות של אדם, ואפילו של בעלי חיים) לארצות שהיו ביחסי מלחמה עם גרמניה, ובהרבה עמל עלה לה לסלק את המכשולים הללו מעל דרכו של הנוער העולה.
סוף-סוף, ב-13.3.1941 הגיעה גם היא לחוף מבטחים, לישיבת קבע בארץ. אך במפעל עלית הנוער, שבינתים כבר היה מפעל רשמי, שהקיף אלפי בני נוער, לא היה עוד צורך בה ובפעולתה, וביחוד כשמתחה בקורת על כמה פרטים בניהול המפעל ודרשה את תיקונם.
אחרי שהות קצרה בארץ והתבוננות בחיי תושביה, מצאה לה שדה פעולה חדש: להציל את ילדי משכנות העוני שבערים מירידה ומהתנוונות מוסרית וחברתית ולהעבירם להכשרה חקלאית בקיבוצים ובמשפחות שבמושבי עובדים, כדי לגדלם ולחנכם לאנשי-אדמה. לשם כך יסדה בסוף 1942 את "המפעל להכשרת ילדי ארץישראל". הנסיון הראשון נעשה בילדים מהעיר העתיקה של ירושלים, שנשלחו לקיבוץ רודגס-יבנה, ולפי התכנית הועסקו שלש שנים בלימודים לפני הצהרים ובעבודות המשק אחרי צהרים. בפברואר 1944 יצאה קבוצה שניה של ילדים מסמטאות ירושלים וסודרו להכשרה במשפחות אכרים במושב כפר ויתקין בשרון, לפי התנאים של זכויות וחובות לילדים הללו כאילו היו בני המשפחות שנתקבלו בהן. הנסיונות הצליחו ובמשך השנים נשלחו לכפרים מטפוסים שונים (קיבוצים מושבים) עוד קבוצות ילדים מהערים, וגייסה למפעל תמיכה מהצבור, מעירית תל-אביב וממוסדות שונים, ולעומת קהל האלפים שהצילה מגרמניה לחיי קוממיות על אדמת ישראל מקימה קהל-אלפים חדש של ילדי הארץ, שהיו מחוסרי עתיד לא בגלל דיכוי מצד שלטון אויב, אלא בגלל המחסור, העוני של הוריהם והתנאים הסוציאליים הירודים במשפחותיהם ובאזורי מגוריהם, וגם אלה משתחררים מהברית עם המצוקה ומתחנכים לאנשים עובדים וחיים בכבוד על עבודה יצרנית.
עם כל הסיפוק שהיא מוצאת במפעלה השני לא יכלה להשלים עם סילוף תולדות מפעלה- הראשון "עלית הנוער", אשר אף בפרסומים רשמיים הוצג כילוד שנת 1933 כאילו רק אז נוצר על-ידי אישים רשמיים בתנועה הציונית, ואילו יזמתה ופעולתה שלה עוד משנת 1932 הועלמו בשתיקה. כדי להעמיד את העובדות ההיסטוריות על אמתותן פרסמה בשנת תשי"ג בהוצאת "תמר" את ספרה הקטן "ישרש - על יסוד עלית הנוער ושנותיה הראשונות" ואחרי שנמשכה העלמת זכותה כמיסדת עלית הנוער על-ידי פרסומים מסולפים תבעה לדין את מר משה קול , מנהל המחלקה לעלית הנוער של הסוכנות היהודית, על "התעלמות בכוונה ובזדון מהעובדות על פרשת מאמציה והישגיה כמיסדת עלית הנוער". המשפט נסתיים בהצהרה שמסר פרקליטו של מר משה קול בשמו באפריל 1954 לפני רשם בית המשפט המחוזי בירושלים, כי "הגברת רחה פריאר היא היוזמת של מפעל עלית הנוער והיא שהניחה את יסודותיו". כתבה מאמרים על בעיות ילדים עזובים ב"דבר'' ו"הארץ" ושירים ב"דבר". פרסמה את ספר "דברי הפועלות" ותרגמה לגרמנית את ספרה סיפורי דבורה בארון.
צאצאיה: שלהבת פריאר (מנהל אגף מחקר ותכנון במשרד הבטחון), ד"ר עמוד פריאר רופא מנתח בלונדון), ד"ר זרם פריאר (רופא ילדים בלונדון), מעין פריאר (מורה).
פרופ' יחיאל גרינפלד
נולד בא' בטבת תר"כ (סוף 1859) בעיירה טילינשטי שבפלך בסראביה (רוסיה).
לאביו ירחמיאל (מצאצאי משפחת רבי יחיאל מיכל מזלוצ'וב, מאבות החסידות בגליציה.
למד בחדרים ובבית המדרש, עבר בחינות בגימנסיה ולמד מתימטיקה באוניברסיטת אודיסה. אחרי סיום לימודיו המשיך באורח-חיים של בן-תורה חרדי וצנוע והתפרנס מהוראה פרטית במתימטיקה ומעבודת פנקסנות באודיסה.
היה מראשוני חובבי ציון, שוקד בשעות הפנאי על התורה ועל הספרות העברית מכל התקופות והגיע בה לבקיאות גדולה ולעושר גדול בכל מכמני השפה העברית, והיה ממקורבי ביאליק וחבורתו באודיסה.
נשא לאשה את איטה בת יששכר יצחק (נפטרה בתל-אביב, ח' אייר תרפ"ט).
מתוך הכנת סטודנטים למתימטיקה נודע לשלטונות של אוניברסיטת אודיסה כאחד מגדולי המקצוע ובשנת