"אורח לשבת", ועם התחבב כתיבתו על הקהל עבר הגה המערכת לידו.
בתרמ"א נעשה שותף לסלונימסקי בהוצאת העתון, הפך אותו משבועון לעתון יומי והוסיף לשפרו ולשכללו, ואחרי מות סלונימסקי ב-1904 עבר העתון לגמרי לרשותו של סוקולוב, ואן הנהיג בו מוסף ספרותימדעי לערבי שבתות, את רוב השטח בעתון ובמוסף שלו מילא בעצמו במאמרים וברשימות שחתם עליהם בכינויים שונים: נ. ס., נ"ס, ס. נ., "עובד". בשנים תרמ"ה-תרמ"ט ותרנ"ד הוציא שנתון ספרותי גדול בשם "האסיף", ובשנים תר"ס-תרס"ג ותרס"ו הוציא שוב שנתון בשם "ספר השנה", ולאחדעשר הכרכים הללו נמצאו אלפי קונים ורבבות קוראים ונתנו דחיפה גם לבעלי יזמה אחרים ליצור במות ספרותיות בצורה זו.
המעשים הקטנים בלוית הדיבורים הגדולים של "חובבי ציון" לא משכו את לבו במיוחד, ובעתונו נרשמו בתור חומר כרוניקאלי רגיל מחיי אגודות יהודיות בעיירותיהן, כשהיה מה לספר עליהם, ואשר לבעית המצוקה היהודית - בענין זה הטיף במאמריו לפתרונות אחרים: הגירה לצפון אמריקה ולדרומה ולשיפור רמתם התרבותית והכלכלית של היהודים הנשארים בפולין וברוסיה על-ידי מעבר מחנוונות לעבודות ולעיסוקים יצרניים, הנותנים מחיה וכבוד אזרחי לעוסקים בהם. אך כשנוכח בקונגרס הציוני הראשון בתור עתונאי, ראה כי הפעם נישא הנס למפעל גדול באמת. הצטרף בהתלהבות להרצל ולציונות המדינית, ומאז העמיד את עתונו לשרות התעמולה והאינפורמציה הציונית והקדיש ממרצו ומזמנו לעבודה ציונית בעסקנות ובתעמולה בעל פה ובכתב, ואין ספק, שפופולריותו הגדולה רכשה הרבה חברים ופעילים לתנועה, ב"קונגרס-אוגנדה" פסח על שתי הסעיפים, מתוך נאמנות להרצל ולציון ביחד, אך בקונגרס שלאחריו התיצב בשורת "ציוני ציון''.
מראשית דרכו בעתונאות כתב הרבה גם בלועזית והשתתף בגדולי העתונים היהודים שבארצות המערב: "ג'ואיש כרוניקל" (לונדון), "ארשיוו איזראליט" (פאריס) "אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס" (ברלין); בעתוני היהודים ברוסיה: "ווסחוד", "בודושצנוסט" ואח"כ גם בעתון "ראזסבייט" של ציוני רוסיה, כן השתתף כמה שנים בקביעות בשבועון "איזראליטא'', עתונם של היהודים קוראי פולנית, וזמן-מה היה גם עורכו. כתב גם באידית וב-1906 אף ניסה יחד עם מ. נ. סירקין להוציא עתון יומי באידית בשם "דער טעלעגראף".
בשנות פעולתו העתונאית חיבר ותרגם גם ספרים, שנתחבבו גם הם על קהל הקוראים, וכשמלאו בתרס"ד 25 שנה לעבודתו הספרותית התארגן בווארשה ועד יובל והוציא בספר מיוחד "כתבים נבחרים" משלו.
כשנסגר "הצפירה" ב-1906 בגלל המשבר הכלכלי שעבר אז על הספרות והעתונות העברית, נתמנה למזכיר ראשי של ההנהלה הציונית העליונה בקלן, בנשיאותו של דוד וולפזון, ערך שם את השבועון המרכזי "די וועלט" מיסודו של הרצל. בהשתדלותו הוציאה ההנהלה הציונית, החל מ-1.2.1907, שבועון מרכזי גם בעברית בשם "העולם", והוא היה עורכו בשתי שנותיו הראשונות (נערך בקלן ונדפס בברלין) והכניס בו נשמה ספרותית עברית, שהקריאה בו נתנה לא פובליציסטיקה וכרוניקה ציונית בלבד, אלא גם הנאה ספרותית בבלטריסטיקה הכללית.
בסוף 1910 חידש את הופעת "הצפירה" כעתון יומי בווארשה והתמיד בפעילותו הציונית, ובקונגרס העשירי (1911) נבחר לועד הפועל המצומצם, שמושבו היה אז בברלין ובהתאם להוראות הקונגרס, שהאופוזיציה "הרוסית" ניצחה בו, ניהל את הפעולה בכיוון "הציונות המעשית".
כשפרצה מלחמת העולם ב-1914 סגר השלטון הרוסי את "הצפירה" וסוקולוב יצא לקופנהאגן, שמה הועבר מושב ההנהלה הציונית, לארץ הנייטראלית, מברלין, כדי שתוכל לקיים את הקשר עם חלקי התנועה משני עברי החזיתות. משנראו האפשרויות להשיג את תמיכת "מעצמות ההסכמה" המערביות בשאיפה הציונית של עם ישראל והד"ר וייצמן פיתח את הפעולה המדינית כלפי ממשלת בריטניה, נטל סוקולוב על עצמו את העבודה הדיפלומטית אצל בעלות הברית הלאטיניות, ובקסמו האישי ובדיבורו השנון ובתרבותו האוניברסאלית הגבוהה נתקבל כדיפלומט מחונן אצל ראשי המדינות בצרפת ובאיטליה, וגם מהאפיפיור קיבל הבטחת אהדה לשאיפה הציונית, ואח"כ הגיש עזרה רבת-ערך גם לד"ר וייצמן גם בבריטניה והמשיך את פעולתו במרכז המדיני הציוני שהוקם בלונדון, וגם לו חלק חשוב מאד בסלילת הדרך לקבלת "הצהרת בלפור". ובהופעה המכרעת בפני "ועדת החמשה" (שרי החוץ של חמש המעצמות הגדולות שניצחו במלחמה) שבמסגרת ועידת השלום היה הוא אחד משלשת נציגי ההסתדרות הציונית העולמית (בה נאמו וייצמן באנגלית, הוא בצרפתית ומ. אוסישקין בעברית). לתוספת השפעה על החוגים הבריטיים פרסם אז את ספרו "תולדות הציונות" באנגלית בשני ברכים, הראשון עם הקדמה מאת בלפור והשני עם הקדמת שר-החוץ הצרפתי פישון. בועידת לונדון ב-1920 נבחר ליו"ר ההנהלה הציונית הלונדונית ותמיד נבחר מחדש לכהונה זו עד סוף ימיו, ובשנים 1932/36 היה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא הסוכנות היהודית. בחמש עשרה שנות חבלי ההגשמה, שהיו כרוכים בהיענות כספית בלתימספקת מצד עם ישראל בתפוצות ובמזימות הכבדה והכשלה מצד מדינאים ופקידי-ביצוע עוינים, לא ניתן לו לשבת בשלוה על כסא הנשיאות בלונדון. על אף גילו המופלג יצא מפעם לפעם למסעיו באירופה ובאמריקה לעורר את היהודים ליתר תמיכה בבנין "הבית הלאומי", באמצעות קרן היסוד, ולרכישת אהדה ותמיכה מדינית מצד ממשלות הארצות בזירה הבינלאומית של "ועדת המנדטים" והמועצה והאספה הכללית של חבר הלאומים, ובכל הופעותיו הקסים את שומעיו היהודים ואת אנשי-שיחו המדינאים, שהכירו, כי דיפלומט מחונן