לאשתו בניהול חשבונות העסק, שהכניס להם פרנסה בצמצום, ואף בכל עזרה אחרת שהיה צורך בה, ואפילו עד כדי כך נמנע מהפקת כל יתרון שהוא מהתעסקותו בתורה ונשא בעול חובתו לביתו כמו כל אזרח פשוט, וגם זה בלא לדעת שהוא נוהג בעבור יתרה.
שיטת לימודו היתר מבוססת על בקיאות עצומה, השכל הפשוט (שאצלו פעל במהירות ובהיקף עצום על כל פזורי הפרטים הנוגעים לענין) והישענות איתנה על דברי הראשונים בלא לסור מהם בגלל קושיות וסיבוכי פלפול, וכל מה שעלה בדעתו תוך עיון ולימוד להבהרת הענינים היה מעלה על הכתב, ולתועלת הלומדים ראה צורך לפרסם את הגיגיו בדפוס. אך מאחר שנודע לו מהגמרא ומספרי הראשונים, שפרסום דברי תורה וחכמה עלול לסחוף את המחבר למערבולת הכבוד, פרסם שנים מספר לפני מלחמת העולם הראשונה את ספריו הראשונים, על שלחן ערוך "אורח חיים" ועל יורה דעה הלכות נידה, בלא לציין עליהם את שם המחבר, ולפי התוכן ושיטת ההסבר והמסקנות חשבו גדולי הלמדנים, שאלה הם ספרי ראשונים עלומי שם שנתגלו מגניזתם ונדפסו, וכשראה בירחון התלמודי הוילנאי "כנסת ישראל" חידושי תורה, בעיקר מאת הגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל, וראה צורך להעיר עליהם, שלח ופרסם את הערותיו בחתימת "תא שמע", כפי שצוינו בתלמוד קושיות והצעות פתרונים לבעיות מאת חכמים אלמונים.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה, ועיירתו היתה באזור החזית, עבר לסטולפצה (סטופף) עם תורתו העשירה וסחורתו הדלה, כשנשרפה העיירה, ובתוכה חנותו, עבר למינסק, ואחרי המלחמה התישב בוילנה ושם חי חמש עשרה שנה בתור סוחר-אריגים זעיר בגלוי וגאון וצדיק בסתר. ספריו בהלכה, כולם בשם "חזון איש" (בראשי התיבות של "איש" - אברהם ישעיה הסתיר את שמו) אבל על נושאים שונים בש"ס ובפוסקים, נתקבלו בהכרה ובהוקרה על-ידי אנשי המקצוע (הרבנים והלמדנים), אבל המחבר נסתר מעיניהם. רק הגאון הוילנאי רבי חיים עוזר גרודזנסקי ידע אותו ואת ערכו, אך כיבד את רצונו ולא פרסמו, רק התיעץ עמו בכל עניני הכלל, ביקש את חות דעתו בעניני הלכה, והכריחו להיות מתפלל בעד זקוקים לישועה, כדרך רביים של חסידים (והוא עשה זאת ממילא ברצון, ואף בפועל ממש היה עוזר לסובלים, כי גמילת חסד גם היא מצוה בתורה), והודיע עליו בחוג צר של רמימעלה בתורה ובמצוות, שהוא צדיק יסוד-עולם, אלא שהדבר צריך להשאר נעלם מקהל המוני העם.
אחרי פטירת הרב יוסף חיים זוננפלד (ראה כרך א', עמוד 61), רבה הראשי של "העדה החרדית" המיוחדת (של "אגודת ישראל") בירושלים, בא לוילנה הרב משה בלויא, מנהיגה של העדה (ראה כרך א', עמוד 175) והזמין את הגאון ר' חיים עוזר לכסא הרבנות שנתפנה, וזה הפנה אותו אל ה"חזון איש" והמליץ עליו, שהוא גדול בתורה וביראה וראוי לכך הרבה יותר ממנו, הלך אליו הרב בלויא להזמינו והודיעו שמוכן בשבילו רשיוןעליה (סרטיפיקאט) אפילו מיד. השיב ה"חזון איש", שסרטיפיקאט מוכן הוא לקבל ולעלות ארצה, אך כסא רבנות ושררה צבורית בשום פנים לא. כשנשלח לו הסרטיפיקאט בהשתדלות מרכז אגודת ישראל, חיסל את חנותו הקטנה, שסיפקה לו פרנסה בצמצום רב, עלה ארצה בשנת תרצ"ג והתישב בצריף דל בשכונת גבעת רוקח בבני-ברק.
כאן רצה להמשיך בהצנע-לכת ולחיות כ"נסתר", אך הגאון רבי חיים עוזר ראה את עצמו חפשי משמירת סודו, וכשפנו אליו בשאלות מארץ-ישראל בעניני הלכה, ביחוד בעניני מצוות התלויות בארץ והשאלות שנתעוררו במציאות הארצישראלית בישוב החקלאי גם בעניני שבת וכדומה, הפנה אותם הגאון אל ה"חזון איש", בהעידו עליו במכתביו, שהוא יחיד בדורו בבירור הלכה, וכך נתפרסם בחוגי אנשי התורה בארץ, שהחלו נוהרים אליו לשמוע תורה מפיו. אך גם כאן נזהר לא לקבל שום טובת הנאה מתורתו. הוסיף לפרסם את ספריו, ובשום פנים לא רצה לקבל בעד ספר יותר ממחירו הקצוב, שכלל בתחשיבו בסעיף "הוצאות הייצור" את צרכי מחיתו בצמצום, וכשבא אחרי כמה שנים הנדבן מר מאירס משיקאגו ובנה בשבילו בית קטן עם בית-מדרש בשכונת זכרון מאיר שבבני ברק, סירב לקבל את הבית במתנה, ואחרי שידולים רבים הסכים להכנס לדור בו בתנאי שישלם שכר-דירה רגיל וכל המסים. המלומד והנדבן הידוע ר' זאב (ויליאם) רות מניו-יורק (ראה כרך ה', עמוד 2084), כשביקר לפני כמה שנים בביתו של ה"חזון איש" והזמין את כל ספריו, סירב החזון איש לקבל ממנו כל סכום נוסף על מחיר הספרים. ובהיותו יחיד בדורו לא בתורה בלבד, אלא גם ברמתו המוסרית ובהנזרו מכל כבוד וטובת-הנאה חמרית, הוכר כצדיק קדוש וטהור וכסמכות עליונה בעניני הלכה ובשאלות השעה בעולם הרבני והחרדי, אף כי זמנו היה קודש לתורה יומם ולילה, היה מקבל בסבר פנים יפות את הבאים אליו, ולא בלבד את השואלים בעניני תורה והלכה, אלא אף מפשוטי העם שבאו אליו לבקש עצה בענינים משפחתיים ורפואיים ובכל מיני צרות, ושבאו אליו בבקשה שיתפלל בעד חולה, כמו שבאים לרבי של חסידים, אלא שהוא לא קיבל פתקים ו"פדיון נפש" כמוהם, ולכל היותר הס