כים שבעלי הבקשות יתנו כסף לצדקה, וביחוד לטובת מוסדות תורה ומפעלי דת (מקואות טהרה וכדומה). ביחוד הרבה לתת סעד בעזרה ובעצה, בעל פה ובכתב, לבני הישיבות וללומדי תורה.
"בהוראתו בהלכה ראה את עצמו כנציגם של חז"ל והראשונים ולא הפליג בחידושי עצמו, וגם בתשובותיו לשואלים הדגיש תמיד, שיש לעשות לפי הוראותיהם אף כשיש קושיות נידחות ובלתי-מיושבות על דבריהם, ובמקרים של ניגוד בין שתי הוראות, היינו כשבמציאות לא היתה אפשרות לקיים את האחת בלא להפר את השנית, היה מכריע בעד ההוראה הנחוצה יותר לקיום הדת בכללה לפי הנסיבות של אותו מקרה. אך באופן כללי דרש לתאם את המציאות להוראות ההלכה ולא להפך (משום כך לא הכיר בסמכות מוסד מחוקק יהודי לחוקק חוקים, אפילו בשטח המשפט האזרחי, שהם בניגוד למשפט האזרחי התלמודי), ומשום כך עלה בהרבה מספר מוקיריו על מספר המצייתים להוראותיו, אף בקרב הצבור של שומרי תורה ומצוה. אף בעניני שמיטה לא התחשב עם המציאות ודרש לקיים את השמיטה בכל חומר דיניה ולא להשתמש בהיתרים שנתנו גדולי הרבנים, ומשום כך חיבב במיוחד את הישובים החקלאיים של פועלי אגודת ישראל, שהעדיפו לקבל תמיכה למחיה בשנה המקובלת בתור שמיטה, ובלבד שלא ינעצו מעדר באדמה.
בעמידתו על דעתו בעניני הלכה לא ראה פגיעה בסמכותם ובכבודם של רבנים אחרים, שכן לדעתו אין הרבנים מורים משלהם, אלא עושים את שליחותם של מורי-התורה הקדמונים, וכשנראה לו - על יסוד עיון ובירור שכלי מתוך התעמקות במקורות - שהוא ירד לסוף דעתם האמתית של הקדמונים, הורה הלכה לפי מיטב הכרתו, ואף אם אחרים הבינו את דברי הראשונים שלא כמותו, ואף אם אותם אחרים היו מגדולי התורה, שגם הם ראויים שיסמכו הבריות על הוראתם. מדתו זו התבלטה ביותר בקשר לבעית "קו התאריך", שנתעוררה כבעיה מעשית על סף שנת תש"א, כשפליטי ישיבות פולין וליטא נקלעו לעיר קובה שביפאן ופנו בשאלה לרבני ארץ-ישראל, אם עליהם לקיים יום-כיפור לפי מנין ימי השבוע המקובל שם, היינו כמו ממערב ל"קו גבול התאריך", או ביום המחרת, כמו ממזרח לקו. בשאלה זו הורתה מועצת הרבנות הראשית לארץ-ישראל, בהשתתפות גדולי התורה ואנשי-מדע דתיים, לנהוג כמו ממערב לקו, ואילו הוא הבין באופן אחר את הדברים במקורות של הראשונים (ולפי הסבריו שפרסם ב"קונטרם י"ח שעות" נראה, שהוא היה משוכנע באמיתות דעתו, אף כי גם ההסברים של בעלי הדעה האחרת מתקבלים על הדעת ואין לדחותם) וטילגרף לפליטים את הוראתו המיוחדת, שישבתו ויצומו יום-כיפור ביום המחרת ויאכלו ביום-כיפור שלפי דעת יתר הרבנים, והיו בין הפליטים שנהגו לפי הוראתו, בגלל אמונתם הגדולה ביתרון כוחו בהלכה, והיו גם פליטים שצמו שני ימים רצופים. במעשהו זה גרם סכנה גדולה לדת בכללה, שבן הוכח ממקרה זה, שהשיטות המקובלות בידי הרבנים לבירור הלכה אין ביכלתן לברר את האמת שבתורה, אך שיקול זה לא מנע אותו מלעשות את שליחות הראשונים לפי מיטב הכרתו, ובהתחשב בסמכותו המוסרית הגדולה ובאמונה האיתנה של הרבה רבנים וחרדים בו ובהוראתו טושטש הענין בשתיקה ולא אחזו בשום אמצעים נגדו, כפי שהיו עושים לפנים נגד יחיד, ואפילו גדול מאד, כשהורה נגד החלטת הרבים.
בשאלות השעה בעניני צבור ומדינה לא התערב בפומבי, רק לשואלים ולמקורבים אליו הביע את דעתו וגם בכתביו המקצועיים. אך כשהציעה ממשלת ישראל לבטל את השחרור הכללי של בנות דתיות משרות, בצבא, שחרור שפתח פתח להרבה שבועות שקר, ולהטיל על בנות כאלה חובת שרות לאומי אזרחי בתנאים שתוכלנה לשמור דת וצניעות במאה אחוז לפחות ולפטור לגמרי רק את הבנות המעטות החיות מילדותן במשטר של "מנזר משפחתי", יצא מחוגו הצר ונלחם בפומבי בעד ביטול הגזירה, ואף ביקורו של מר דוד בן גוריון . אז ראש הממשלה ושר הבטחון, שארך כמה שעות בביתו בבני ברק, לא הזיז אותו מעמדתו.
פרסם בחייו 23 ספרים, ועוד הרבה נשארו בכתביה מלבד דבריו שנדפסו בספרים אחרים ובכתבי-עת שונים, ואמרותיו בעל פה בשאלות התורה והחיים נמסרות מפה לפה בחוגי מעריציו כגילויי תורתנו הנצחית העומדת איתנה בפני סערות כל הזמנים.
נפטר בביתו בט"ו בחשון תשי"ד (24.10.1953) והובא לקבורה, בהלויה בת רבבות משתתפים, בביתהקברות האורתודוכסי שליד זכרון מאיר בבני-ברק.
הרב קלמן כהנא (רב בקיבוץ חפץ חיים) פרסם בתשט"ו ספר "האי"ש וחזונו" (בו הביא מדבריו של ה"חזון איש", סקירה ביבליוגרפית ורשימת ספרי "חזון איש" ועוד).
הרב דוד כהן ("הנזיר")
נולד בשנת תרמ"ט (1889) במישגאלא שבליטא.
לאביו הרב יוסף (נכד הרב הגדול ר' זכריה מנחם כץ מראדין ובן לשושלת רבנים ידועה במשפחה עד 17 דורות) ולאמו אסנת. בנערותו למד בישיבת ה"חפץ חיים" זצ"ל בראדץ ונתחבב עליו. המשיך את לימודיו בישיבות ווולוזין וסלובודקה. משלא הסתפק בגופה של תורה וביקש לחדור גם לנבכי נשמתה וקדושתה, ראה צורך לרכוש לו את כלי המחשבה המעמיקה והממריאה על-ידי השתלמות ב"חכמת החכמות", בפילוסופיה. למד ב"אקדמיה לחכמת ישראל" מיסודו של הבארון גינצבורג בפטרבורג ואח''כ פילוסופיה, מדעים קלאסיים ומשפט באוניברסיטאות פרייבורג שבגרמניה ובאזל שבשווייץ, ואף הרצה באוניברסיטאות הללו והיה יו"ר אגודת סטודנטים יהודים בבאזל. באותם המקומות שימש גם בתפקידי רב ומרצה שיעורי תורה והצליח בהם בכח האמת הקורנת מאישיותו ומדבריו, מתוך חשש, שמא תסחף אותו