הצלחתו האישית ל"ארציות", לניצול הישגיו הרוחניים להפקת תועלת חומרית ולאורח-חיים חמרני, נטל על עצמו נזירות, מיין ומשקאות משכרים ומתספורת (אבל לא בנדר של נזירות, אלא בהחלטה פנימית חזקה מכל נדר) ועל זה הוסיף גם הנזרות מאכילת כל מזון מן החי. בכח רצונו העז התגבר על החומר בצומות מרובים, בהמנעות משינה, בעמידה שעות מרובות על רגליו, בטבילה במים קרים כקרח בבקרי ימי חורף, בשתיקה משך שבועות וחדשים - בכל אותם האמצעים שהציעו חסידים קדמונים כדי להגיע בהם למעלות הקדושה ולקדיחת אשנב-הצצה במחיצה החוצצת בין האלוהות ובין הבריאה, אך כל אלה אמנם נתנו לו את הסיפוק העילאי שבנצחון האדם על עצמו. אבל עדיין לא הגיע להארה נפשית פנימית על-ידי שפע ממקור עליון.
משאת-נפשו זו ניתנה לו בראש חודש אלול תרע"ה, כשנפגש בשווייץ עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (ראה כרך א', עמ' 66), שלרגל מלחמת העולם הוכרח לשהות אז בחו"ל, ובשמעו את נעימת הרב בפרקי ההקדמה לתפילת שחרית פשוטה של חול, הרגיש כי הנה בא ניצוץ מלהבת קדשו של הרב והצית בנפשו שלו את האור של רוח הקודש. זאת היתה הארה פנימית בלתי-אמצעית, שהבזיקה אליו באמצעות ההשפעה הסגולית של הרב ישר ממקור עליון, ללא נפתולי דרך התהיה והתעיה השכלית.
בכח השפעה זאת באמצעות הרב התרומם במעלות הקדושה אף כשנסיבות המלחמה הפרידו ביניהם, באשר הרב נסע לאנגליה ואילו הוא נשאר בשווייץ, אך הקשר הנפשי המתמיד הוסיף להתקיים בתמידות על אף המרחקים המפרידים, להפרדה זו בא הקץ, כשקיבל בסוף שנת תרפ"א הזמנה מהרב א. י. קוק לבוא ולכהן כמרצה בישיבת "מרכז הרב" שיסד בירושלים, ובראשית תרפ"ב הגיע לארץ, נשאר ליום כיפור ביפו ועמד על רגליו בבית-הכנסת למעלה מ-25 שעות רצופות בתפילה מתוך דבקות פנימית שקטה וכבושה, ואחרי יום-כיפור עלה ירושלימה, ומאז היו חייו הויה רצופה של תורה ועבודת ה' בקדושה על אדמת הקודש.
בירושלים המשיך באורח חייו הנזירי, מרבה בשתיקה ובהתעמקות מחשבתית, ובמחיצתו של הרב קוק, שהיה גדול בחכמת הקבלה, צלל לנבכי חכמה זו והגיע בה למדרגות גבוהות, ולא בהבנה בלבד, אלא גם כחויה נפשית. הילוכו בעולם הזה תוך דבקות מתמדת בעולמות העליונים עשתה רושם על רואיו אף מפשוטי העם, וכשהיה משוטט בראשית חייו בארץ בהרי מדבר יהודה, בעקבות הילוכם של חסידים ומתנזרים קדמונים, תעה פעם עם שנים מתלמידיו במשך שלשה ימים ושלשה לילות, וכשפגשה אותם אורחה של בידואים נוהגי גמלים והללו ראו אותו מהלך בקומה זקופה ופניו אומרים שלוה אחרי תלאות רעב וצמא ונדודים, שעקבותיהם נראו היטב בהילוכם ובפניהם של שני בני-לויתו, נתמלאו יראת-הכבוד כלפי ה"שייך" היהודי נושא נזר תלתלי הזהב על ראשו, העלו אותו ואת בני-לויתו על הגמלים והביאום למקום ישוב, ובכל הדרך סקרו את האיש הפלאי בהתפעלות. אך עם שתקנותו היה גם מרצה להפליא בשיעוריו לתלמידי הישיבה והסבריו בתלמוד ובספרותו תוך בקיאות בלתי מצויה והעמקה חודרת, היו רחבי אפקים, מאירי עיניהם וקולעים אל האמת הפשוטה מבעד לסבך הפלפולים. עם הסתגרותו בתוך עצמו היה גם אדיב כלפי הבריות, מקביל פני בני הישיבה בסבר פנים ואף בבת-שחוק מעודנת, ולעתים רחוקות היה פותח להם אשנב קטן לאוצרות נפשו בשיחה ענינית מבריקה באמרות חכמה עיונית ונסיונית, ואחריה היה חוזר פתאום להשתקע בשתיקתו הפעילה בפנימיותו.
שלא כנזירי אומות העולם וכספגנים מובהקים מישראל, שהמיתו בקרבם את העולם הזה לשם מירוק עוונות של עצמם או של העולם, (ואולי מתוך התאכזרות, שהפעילוה על ה"אוביקט" היחיד שעמד לרשותם, היינו על הגוף של עצמם) היה הוא מתנזר ומסתגף לשם חיזוקו וזיכוכו של האני העצמי שלו, לשם התעלות ממדרגה למדרגה, התעלות בדרך אל האין-סוף, שלפי עצם טבעה אין לה סוף וגבול. בזיכוך זה היה לא קרבן אלא גבור מנצח שהכפיל פי-כמה את כושר חייו ביסודם הנעלם ומצא את הדרך להעלות לקדושה גם את חיי החולין שלו ולהיות בעל ואב בישראל ואזרח נושא בעול חובות החיים בלא לרדת ממעלות הקדושה שהגיע אליהן.
בשנת תרפ"ד נשא לאשה את שרה בת דודו הרב חנוך אטקין, רבה של קהלת לוגה שברוסיה.
בתוקף תפקידו כמורה ומחנך למתעתדים להיות מורי העם ורועיו או אנשי-מעשה יודעי-תורה, לא הצטמצם בהשתלמות עצמית להאדרת אושר-נפשו האישי, הפרטי, אלא הקרין מאורו על תלמידיו ועל סביבתו, ובדרך זו היה אורח חייו תרומה יקרה להחיאת רוממות הנשמה הישראלית בכללותה, המשפיעה בשבילים סמויים על חיי הכלל והפרטים שבו.
מהגיגיו ומהשגותיו שהעלה על הכתב פרסם מאמרים בשבועון "התור", בירחון "סיני" ועוד. והכין ספרים מרובים בכתב-יד, שעתידים להופיע בהוצאת מוסד הרב קוק. יצירת חייו הגדולה היא חיבור ספר על שיטת ההגיון השמי העברי כמנוגד להגיון היווני הציורי תוך סקירה חודרת ומקיפה של שטחי המצות שהתורה נדרשת בהם וההלכה, תורת הסוד והקבלה, ותולדות הפילוסופיה הדתית בישראל. עבודתו הספרותית הגדולה,