שעים לעתים קרובות בשיחות בדברי תורה, והיה נוסע לבקר בכל שנה את קברי הצדיקים, בקיץ בגליל העליון והתחתון ובחורף בירושלים ובחברון. רק משהגיע בשנת תר"ץ לגיל 102 שנה נחלש כוחו מלהמשיך בטלטולי דרכים, אך המשיך ליהנות מהחיים בארץ הקודש בשלות ביתו הקטן שבמחנה יהודה וזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמעשים טובים, עד אשר נפטר זקן ושבע ימים, בפתח תקוה, י"א אדר תרצ"ח (12.5.1938).
בניו: עזרא (האחראי לביה"ס תלמוד תורה לתימנים בתל-אביב), זכריה (מנהל פרדסים, היה "מוכתר" שכונת מחנה יהודה),
שמואל מרגולין
נולד בבוברויסק, רוסיה הלבנה, בשנת תרמ"ח (2.1888 21). לאביו שרגא פייבל (חוכר טחנות ויערות) ולאמו רחל לבית גולדבורט. קיבל חינוך מסורתי וגם חינוך כללי ברוסית ואח"כ עזר לאביו בעבודותיו ובעסקיו.
עלה לארץ בתרע"ג (1913) והחל לעבוד כפועל חקלאי ברחובות. ברצותו להשתלם בחקלאות, יצא לעבוד במושבה הגרמנית וילהלמה, כי אז נחשבו הגרמנים כחקלאים הטובים ביותר.
בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה גורש מהארץ כנתין רוסי לאלכסנדריה (באוקטובר 1914). ישב זמן-מה במחנה הגולים היהודים בשכונת גאבארי. והנה בא אל הועד המטפל בגולים ארצישראלי אחד, בוגר מקוה ישראל, ושמו יהודה וייסמן, שהיה מנהל אחוזותיו של הבארון היהודי האוסטרי ליאון די הלר במצרים העלית, בכפר הנקרא על שם בעל-האחוזה "עיזבת הלר" (כפר הלר), וביקש לקחת אתו אל האחוזה כתריסר בחורים שהעבודה חביבה עליהם מהבטלה, ותוך עבודה יוכלו להשתלם בחקלאות אינטנסיבית בהשקאה, מרגולין הצטרף אל חבורת היוצאים אל האחוזה, עבד שם כשנתים בהדרכתו של האגרונום אמנון הורביץ (בן הביל"וי צבי הורביץ מגדרה), לא נרתע מכל עבודה קשה בשדה ובחצר והשתתף אף בעבודה הקשה של השקאה בעתות שפל הנילוס, כשמעלים את המים בעזרת מכשיר הנקרא "בורג ארכימדס'', כשהעובד מוכרח לשבת כל היום ורגליו בתוך מי התעלה עד לברכים.
בסוף 1916 תפסה המפקדה הבריטית את האחוזה להקמת תחנה צבאית בה. כשמצאו שם אנשי המפקדה עובדים אירופיים חקרו לנתינותם, ובהודע להם כי הללו הם כמעט כולם נתיני רוסיה בעלת בריתם ומשתמטים מהשרות בצבא פקדו עליהם להתגייס לצבא הרוסי באמצעות הקונסול שלהם, או לצבא הבריטי. הם העדיפו להתנדב לצבא הבריטי ונשלחו באניה צבאית מאלכסנדריה לאנגליה. ליד האי כרתים טיבע טורפדו גרמני את האניה ביום 16.11.16, אך הנוסעים - כ-300 מגויסים יהודים - נמשו מן המים בסירות הצלה והועלו על אדמת כרתים ואחרי כעשרה ימי קור ורעב הוסעו באניה אחרת לאנגליה להשתתף במאמץ המלחמה.
באפריל 1919 חזר ארצה יחד עם המורה נפחא, אלכסנדר אפשטיין, לאנגה ועבד כפועל חקלאי בכפר תבור ואח"כ בכפר גלעדי ובכנרת, וכשנוסד "המשרד לעבודות צבוריות", שהפך אח"כ ל"סולל-בונה", נכנס לעבוד בו בפקידות ועד היום הנו עובד בשרות מפעל זה כאחד ממנהליו.
נשא לאשה את אסתר בת משה. בנו אורי.
מרים גלעזר (בנדל)
נולדה בראש-פנה, בשנת תרנ"ד (1894), לאביה שלמה שניאור זלמן בנדל, יליד באקאו שברומניה (ראה כרך א'. עמוד 133). מצד אביו נצר מבית דוד ומצד אמו נצר מגזע בעל ה"תניא", שדחה הצעות רבנות ועלה ארצה עם אביו ר' צבי להשתתף ביסודה של המושבה ראש-פנה, ולאמה גיטלי בת הגביר הנדיב ר' שמעון בלומר מדורוהוי שברומניה (שהיתה נקראת "הנסיכה המולדובנית". ראה את הערך שלה בכרך א', עמוד 129).
בהיותה בת 11 חודש "חטפו" הסב והסבתא, הורי אמה, אותה ואת אמה לרומניה, כדי להכריח את אביה שיבוא אחריהן ויעזוב את חיי-החלוץ הקשים והמרים של אכר הררי בגליל העליון, אך כשהאב לא עזב את הארץ, חזרו הזקנים והבת והנכדה ארצה והתישבו גם הם בראש-פנה.
למדה בבית-הספר של המושבה מפי טובי המורים, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה וילקומיץ ויהודה ענתבי, ובשעות לילה בטרם שחר היה אביה מלמדה משנה וגמרא ועין יעקב, ונוסף על לימודיה עזרה בעבודות הבית והמשק.
בעודה קטנה נתגלו בה כשרונות ריקוד ומשחק על הבמה (אמה היתה ידועה בגיל 14 כרקדנית-אמנית שלמדה את הריקוד בבית-ספר אמנותי, אבל רק להנאת עצמה ולא להופעה מקצועית). בת שש הופיעה בפעם