בדים בישו.ב, שיצאה במחאה חריפה נגד פסק הדין, זיכה בית-הדין לערעורים את סטבסקי ("מחוסר הוכחות מספיקות"), ואחרי 13 חדשי מאסר שוחרר מהכלא. ראה פרט מענין בערך של יוסף סוטיצקי , בכרך זה, בעמוד 2711, שהוזמן כמומחה בגששות מצד הסנגוריה במשפט, כחודש אחרי השחרור חזר לפולין והתמסר לביסוס העתון "אונזער וועלט" ואח"כ לעתון "די טאט" של תנועות הצה"ר ובית"ר. אך את עיקר מרצו ופעילותו הקדיש לארגון העליה הבלתי-ליגאלית, כי מכסות העליה שהקציבה הממשלה המנדטורית לא הספיקו לדרישה הגדולה של יהודים מפולין לעלות ארצה, ומהמכסות הזעומות הגיעו רק פירורים זעירים מאד, בשביל חלוצים בית"ריים, ולכן ארגן סטבסקי וחבריו אניות שהסיעו יהודים והורידום בלילה ליד חופי הארץ, מול ישובים, שבהם נמצאו חברי התנועה ואוהדיה, והללו היו מקבלים את העולים ומכינים להם תחבורה להפיצם בארץ בטרם תספיק המשטרה למצאם ולתפסם. בפעולתו זו התמחה בכל ענפי העבודה של סוכני נסיעות במחזור עסקי נרחב : בהשגת רשיונות יציאה מפולין, רשיונות מעבר לרומניה, סידורים עם משמרות הגבול ושלטונות הרכבות בפולין וברומניה ועם שלטונות הנמל וכן עם בעלי אניות יוונים בעיקר, והיה מלווה את השיירות עד לנמל והסיר מכשולים שצצו לפעמים על דרכם, ומכל העסקים הנרחבים, שדרשו הרבה מאמץ ואחריות, לא נטל שום טובת-הנאה לעצמו.
ב-1936 נשא לאשה את ברוניה לבית סביסלוצקי. באותה תקופה עסקו המוסדות הרשמיים בארגון ספינות העפלה מקונסטנצה ועל פני הדנובה, כי הצורך בהגירה ובעליה החל מקיף גם יהודים שמקודם לא חלמו אפילו על זיקה כל-שהיא לארץ-ישראל, ועם גידול הצורך בעלית-הצלה הגביר סטבסקי עוד יותר את מאמציו, שהסתכמו בשנות פעולתו בהעלאת אלפי יהודים שהשתרשו בארץ ותרמו את חלקם לבנין הארץ ולמאבק הלאומי לשחרור המולדת, וביניהם אף כאלה ששרדו אח"כ יחידים שהושמדו בשואה שבאה על יהודי פולין והארצות הסמוכות, פעולתו הגיעה לשיאה בהופעת האניה "פאריטה'', שהגיע כשבוע לפני פרוץ מלחמת העולם ב-1939 והעלתה לחוף תל-אביב מאות יהודים בגלוי, כהפגנה לזכות עם ישראל על ארצו.
בראשית מלחמת העולם הצליח לצאת מפולין. והמשיך בארגון אניות מעפילים מפולין. באחת מהן שלח את רעיתו לפניו, אך כחצי שעה אחרי הגיעה לבית הוריו בתל-אביב נאסרה והוחזקה בבתי-סוהר כשלשה חדשים, והוא נשאר להסיר מעל דרך שיירת מעפילים עוד מכשולים וקשיים מצד השלטונות הרומניים בעקב דרישה בריטית. אחר-כך שינה את מראהו שלא יכירוהו השלטונות כאן (כי השלטון הבריטי לא הרשה את שובו לארץ), אך בעקב הלשנה שבאה מרומניה הכירוהו אנשי הבולשת כשהגיע לנמל חיפה באנית מעפילים שארגן, הביאו אליו את רעיתו ושילחו את שניהם מהא רץ. אח"כ עשו עוד נסיון לחדור לארץ, וכשלא הצליחו יצאו לארצות הברית.
בשנות המלחמה פעל ב"ליגה למען ארץ-ישראל ההחפשית מיסודו של "פיטר ברגסון" (הלל קוק ) ושם נקרא בשם המושאל : בן-פלסט. מיד אחרי תום המלחמה בא לאירופה, ביקר במחנות שארית הפליטה בגרמניה ובאוסטריה ואצל שרידי היהודים בפולין ושוב ארגן עלית מעפילים לארץ. ביחוד השקיע הרבה עמל ומרץ בארגון אנית-המעפילים הגדולה "בן הכט". אחרי החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והתחלת מלחמת השחרור התמס, לכל העבודות הקשות שבהכנת האניה "אלטלינה" והנשק והציוד ולוחמים מאומנים לעזרת הישוב במלחמתו נגד מדינות ערב שתקפו את מדינתנו מיד עם תקומתה. חזקה היתה תקותו, שבהגיעו הפעם לחוף הארץ לא יעמדו עוד אנשי הבולשת הזרה על דרכו ויוכל לדרוך קוממיות על אדמת המולדת המשוחררת ולהתיצב בחזית המלחמה על חרותה. אך גורלו הטראגי החליט אחרת. בהגיע האניה "אלטלנה" לחוף תל-אביב, ובה עזרה באנשים ובנשק, הותקפה האניה בנשק ישראלי מעל החוף. בהתקפה זו נפצע פצעי מות, הועלה על אדמת ישראל, נישא באלונקה בעוד נשמתו בקרבו, הובא לבית החולים "הדסה" בתל-אביב, ובו מת ביום ט"ז סיון תש"ח (23.6.48).
אסתר הלפרין-חיניץ
נולדה בבריסק-דליטא בשנת 1905 לאביה ר' שמואל יוסף הלפרין, (מגדולי התורה בעיר, הוסמך להוראה בישיבת וולוז'ין המפוארת והוא נצר ממשפחת ר' חיים מוולוז'ין. יסד את "המזרחי", את בתי הספר "החיים" ו"תחכמוני" בבדיסק. נפטר בכפר סבא ב-1944) ולאמה שרה עטל בת ר' ראובן אהרן טנביצקי (תמך ביד נדיבה בתלמידי חכמים ונצרכים, גם היא הצטיינה בטוב לבה ונדיבותה ועזרה לבעלה במסחרו).
למדה בבתי הספר העברים שבעיר של המורה פונדק והמדקדק הידוע ר' צבי הר-זהב. השתתפה בעבודה צבורית וציונית, חברה מסורה