יהושע" על מוצגיו החיים והמשומרים החיו גם את היצורים החנוטים ונסכו רוח חיים בידיעות ובכושר ההוראה של מורים וגננות במדעי הטבע. המכון נעשה אולפן ארצי קבוע להשתלמות מורים וגננות, ואף תלמידי בתי הספר שבתל-אביב ובסביבה היו באים עם מוריהם לראות במו עיניהם את חיות הארץ, שרוכזו במכון חיים או חנוטים, וההסברים שנתן "הדוד יהושע" לילדים, שימשו אגב שיעורים לדוגמא בשביל מוריהם. בהסבריו היה מבליט בכל הזדמנות בהנאה מיוחדת את המקורות שבמקרא ובתלמוד ובאגדה; שניכר מהם עד כמה עמוקה ובלתי-אמצעית היתה ידיעתם של קדמונינו בטבע החי שמסביבם, ידיעה במישרין מתוך הסתכלות, ובכך ראה אמצעי חינוכי לקשר את בני דורנו לדורות העבר ולארץ ביחד ולטפח בהם רגשי אהבת תורה וישראל וארץ-ישראל במזיגה אחת. והילדים חיבבוהו והוקירוהו והם שהעניקו לו את הכינוי "הדוד יהושע". בכינוי זה חתם על רשימותיו ותיאוריו מהטבע שפרסם ב"דבר לילדים" ובשני ספריו לילדים: "בשדה ובגן" ו"בים וביבשה" שיצאו בהוצאת "עם עובד''. כן חיבר ספר "זואולוגיה" בשני כרכים (בהוצאת "הקיבוץ המאוחד") ועוד ספרים ללימודי הטבע לתלמידים ("חיי הצמח בנסיונות", "גוף האדם", גליונות שאלות לעבודה עצמית, ועוד). וספרי עזר למורים וסיפורים ורשימות בעניני הטבע בקבצים שונים וכן הצעת תכנית מפורטת ללימודי הטבע.
משנוסד הסמינר לקיבוצים היה יהושע מדגולין בין ראשוני מוריו.
כשמלאו לו 70 שנה תרם 70 לירות "כופר חייו" למגבית ההתגייסות וההצלה.
ספריו: "חיי הצמח בנסיונות" (ספר המורה); "חיי הצמח בנסיונות" (ספר התלמיד); "גוף האדם" (ספר המורה); "גוף האדם" (ספר התלמיד); "ציפורי שיר"; "הקרפדה"; "ארבעת המינים"; "מחיות הארץ" (למורה ולתלמיד); "הזית"; "שירות אילנות ודשאים" (ספר למורה ולתלמיד); "הצעת תוכנית ללימודי הטבע"; "בשדה ובגן" (ספורים לילדים); "בים וביבשה" (ספורים לילדים); "זואולוגיה" I (חסרי חוליות); "זואולוגיה" II (בעלי חוליות); "בדרך לטבע" (שיחות למחנכים, מורים והורים); ו"דרכו של מחנך עברי" (פרקי זכרונות, ספרית פועלים - למחנך, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1948).
כל ימיו התהלך ערירי ללא משפחה, אך כל תושבי הארץ היו בעיניו כאחים ולילדי כולם היה הוא דוד אהוב ואוהב - "הדוד יהושע".
בצוואתו ביקש לקברו ב"קברות תל-אלכסנדר, אשר סמינריון הקבוצים שהיה משאת נפשי כל הימים, עומד להבנות עליו" (במדרון של יער אלכסנדר זייד ליו קרית עמל), ועל מצבתו בקש לחרות: "את רעבוני וצמאוני לאדמת ארץ-ישראל לא אשבור ולא ארווה עד אשר אשוב אליה ואנוח בחיקה מנוחת עולמים".
את רכוש המכון צוה לחלק בין תומכי המכון בחייו: עירית תל-אביב, סמינר הקיבוצים והמרכז לחינוך של ההסתדרות, את ספריו לסמינר הקיבוצים ואת כליו ובגדיו לעולי הגולה. את רכושו הפרטי בממון (שכר סופרים שמגיע ושיגיע בעד ספריו) הקדיש לקרן סטיפנדיות בשביל הכשרת מורים וגננות מבני העדה התימנית, "וזכות הבכורה תנתן למועמדים בעלי הכרה עצמית, בלי נטיה להתבטלות או להתבדלות, אלא בעלי שאיפה ורצון לטפח את הסגולות המקוריות של העדה ולמזג אותן בתוך התרבות הישראלית הכללית".
כעבור שבועות מעטים אחרי מלאות לו 70 שנה נפטר בתל-אביב, כ"ו באלול תש"ז (47 11.9) והובא למנוחה בקבר חצוב בסלע בין עצי אורן במדרונות "יער אלכסנדר" (זייד), ליד "קרית עמל" ע"י חיפה.
בקרבת קברו הוקם הסמינר של התנועה הקיבוצית (בשטח בן 80 דונם) ובו בנין מיוחד ללימודי הטבע (מכון מקיף לטבע הארץ, כולל פינת בעלי חיים. גינה בוטאנית, אספים מן הצומח והחי ובניני מעבדות ללימודי הטבע).
ראובן אבינחם (נוביק)
נולד (ליטה) בשנת תרנ"ד (1894).
לאביו דב (בר) נוביק ולאמו רחל בת ניסן קפלן, מעיר סייני.
למד אצל מורים פרטיים ובישיבות אוטיין ושוונציאן.
עבד כחשמלאי בחרקוב.
היה חבר פעיל ב"צעירי ציון" עמלניים בחרקוב, בלוזוביה, פבלובקה בפלך יקטרינוסלב, השתתף בתור ציר בועידת צעירי ציון בקובנא.
החפושים והמאסרים לא הפחידוהו מעבודה ציונית במחתרת.
ביום 12 לאפריל 1924 עלה לארץ.
עבד כפועל בבצות כברה, בטבק, בבנין, בנמל יפו ובתור חשמלאי במשרד העבודות הצבוריות של ממשלת המנדט.
בשנת 1925 נשא לאשה את צפורה בת נחום יודל ביץ. עובד בתור חשמלאי במועצת גבעתים.