בהשפעת "הבונד" מצד אחד והפעולה הציונית-הפוליטית מעד שני הצטרף לאגודת "קדימה" - חוג של צעירים ציונים מתלמדים עם השקפה סוציאליסטית בולטת. שם התודע אל האחים גארבר, ראשי החוג הנ"ל. בהשפעת החברים חיים מערקין, ברוך יצחק טונטאק, הדראמאטורגן הידוע פרץ הירשבין ואחותו של פסח ישראלוב - נכנס ל"פועלי ציון".
הוטל אז עליו לארגן קבוצות ולנהל פעולת תעמולה. השתתף במקהלת בית הכנסת "טהרת הקודש" בניצוחו של החזן והקומפוזיטור א. מ. ברנשטיין.דייטש יסד אחר כך מקהלה מחברי "פועלי ציון" והיה מלמד אותם לשיר שירי ציון עממיים ברוח פרוליטרית. הסופר פרץ הירשבין חיבר את השירים באידיש והמנגינות הותאמו ע"י א. מ. ברנשטיין הנ"ל.
דבר יסוד המקהלה עשה אז רושם רב והרבה צעירים נצטרפו אליה.
בשנת 1903 (בחדש תמוז) ערך ביחד עם אלכסנדר זייד (ראה את הערך שלו בכרך זה, בעמוד 2708) קונצרט באולם "מענגי שבת". מקהלת "פועלי ציון" והנאספים שרו את השיר ה"שבועה" המפורסם שנתחבר ע"י המורה העשיל פאלוביץ בניגונו של א. מ. ברנשטיין. ישיבות ועד "פועלי ציון" קבעו את מעונו של דייטש למקום סתרים לפעולתם ה"אסורה"... כשהקבלן לבנינים קרופניק נסע לאפריקה, נתמנה דייטש למפקח היחיד על ביתו וחצרו. ושם נצטברו רבבות לבנים, שיכלו לשמש, בזמן הצורך, מקום מחבוא לחומר אסור. שם ריכזו את הארכיון של כל סניפי "פועלי ציון" (65 סניפים היו אז ל"פועלי ציון"). כן הטמינו שם את כלי הנשק של ההגנה העצמית.
בביתו החלה עבודת המחתרת: דפוס קטן הובא לשם, לשם הוצאת ה"כרוניק" וכרוזים. ש. גורדון היה הרוח החיה של כל התנועה, ודייטש היה המוציא לפועל הטכני של הפעולה המסוכנת הזאת. כל הכרוזים לשביתות או נגד משטר הצאר נדפסו במקום זה, ולא רק בשביל וילנה וסביבותיה, כי אם גם בשביל המקומות הרחוקים. הדפיסו גם את הקונטרס של פנחס דשבסקי על דבר התנקשותו במחולל פוגרום קישינוב, האנטישמי קרושבן.דייטש ניצל הרבה פעמים ממאסר והציל חברים רבים ממאסר.
בשנת 1906 נסע לארצות הברית לפעולה חקלאית בשביל ארץ-ישראל. עבד שם במשק פרטי באוהיו. שם היה פעיל בתנועת "פועלי ציון" ונבחר בתור ציר מקליבלנד - לכינוס של ס. ט. (סוציאליסטים טעריטוריאליסטים) עם ברוך צוקרמן, אב. גולדברג ועוד.
בסוף 1908 עלה לארץ, הביא עמו את האינקובטור הראשון לארץ. אחריו - הביאו אינקובטורס - יודי לביץ (ראשון לציון), חזנוב (גדרה) ויושפה (רחובות).
התישב בראשון לציון, בביתו של דב חביב-לובמן (ראה כרך א', עמוד 342). נבחר ליו"ר ועד מטבח הפועלים במושבה.
הנרי פראנק, מנהל היק"א בארץ נתן לו פרס עבור הצטיינותו. הפרס היה - זכות להתישבות בבת-שלמה. היות והאדמה ב"חירבת חסאן" ע"י בת-שלמה לא התאימה לעבודתו, העביר אותו מר פראנק לעטלית. שם הגיש עזרה לתחנת הנסיונות של אהרן אהרנסון. היה חבר הועד בבת-שלמה ואח"כ בעטלית.
בהיותו בראשון לציון ואח"כ בבת-שלמה, ארגן מקהלות בראשון-לציון ובזכרון-יעקב.
בעטלית, חלה קשה בקרחת צהובה, ובפקודת ד"ר הלל יפה (ראה כרך ג', עמוד 1141) מזכרון-יעקב, נאלץ היה לעזוב את הארץ בשנת 1911, וחזר לוילנה.
באותה שנה נשא שם לאשה את פייגה בת צבי הירש סרולוב. בשנת 1915 כשהגרמנים כבשו את וילנה עבר לקיידן ושם חכר חווה אצל הקלבינים.
בסוף המלחמה (1918) הגיש עזרה רבה לפליטים היהודים וביחוד לחקלאים בסביבה. התקשר עם הגראף טוטלעבען (בנו של הגבור שהגן על סעוואסטופל בימי מלחמת קרים), שהיה ידוע אישיות ליברלית, ועלה בידו לחכור ממנו כמה מאות הקטרים אדמה בשביל החקלאים היהודים שיתעסקו בקיידן ובסביבה - בחקלאות.
כאשר יסדו את האטונומיה היהודית בליטא, נבחר כאחד מחברי הכנסת (נציונאל ראט).
ב-6.1.1919 כשהונפו בוילנה דגלי המהפכה הרוסית והבולשביקים השתלטו בכל, ואולם למעשה, עוד שבוע ימים לפני צאת הגרמנים מוילנה, עבר השלטון העירוני לידי "מועצת העובדים", שהשתתפו בה מטעם "פועלי ציון" החברים שבתי דייטש וקוידנובסקי. אחרי "הצהרת בלפור" הוחלט לענין ולהכין את הנוער בחקלאות - למען העליה לא"י. נשיאות הנציונאלראט (ד"ר רחמילביץ, רוזנבוים, סולובייציק ועוד) פנו אליו בבקשה, שהוא יקח על עצמו - להגשים את הדבר בליטה מכיון שהיו לו קשרים ידידותיים עם הגראף טוטלעבען (הנ"ל), פנה אליו בהסברה מקיפה על מצב האריסטוקרטיה הרוסית בליטא מצד אחד והפרספקטיוה של האוטונומיה היהודית בליטא, והציע לו,