לארץ בראשית 1953 עם שני בניהם חשש האב שמא לא יתערו בארץ ויחזרו מאוכזבים, ויורדים-חוזרים מאוכזבים קשים הם לנו, לפי דעתו, יותר מאנטי-ציונים ותיקים. אך חששותיו נתבדו. הם התערו יפה והשתרשו בארץ. בנם הגדול, שהגיע לכאן בן 16, אמנם התקשה בתחילה להתאקלם בחברת הנוער כאן ובבית-הספר, בגלל קשיים לשוניים ואחרים והפסד שנת-לימודים, ואף הביע במכתביו רצון לחזור לניו-יורק אל סבא. אך מכתבו של סבו שיכנע אותו (המכתב, הראוי לשמש מופת לציונות שרשית והגיונית איתנה, פורסם על-ידי זלמן שניאור ב"הדואר" מיום י"ב שבט תשט"ו) והוא נשאר בארץ כשנה וחצי, למד כל הזמן בגימנסיה בירושלים : למד עברית יפה ונעשה ציוני נלהב, ורק אח"כ יצא ללמוד באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, ואילו אחיו הקטן נעשה ילד "צבר" בירושלים.
שמחה זאב (ויליאם) זאלצמאן הוא לא רק חובב העברית ותומכה, אלא גם עברי בפועל, כאזרח ישראל לעת עתה בנכר ותושב בה בעתיד הקרוב, וסגנונו העברי בכתביו ב"הדואר" וב"בצרון" הוא סגנון חי וגמיש, במו של אדם שהעברית תופסת מקום-קבע בחייו.
צאצאיו: אלכסנדר, שרה אשת בנימין פפר (עו''ד במשרד המשפטים בתל-אביב ואח"כ בירושלים). צבי (הרברט).
איסר שולמן
נולד בשנת תרמ"ו (1886) בהומל שברוסיה.
לאביו יצחק (למדן גדול, מלמד תורה לנערים, בעל נשמה חסידית גדולה בנוסח חב"ד, שהשפיעה השראה חסידית ואהבת ישראל על בניו לכל ימיהם - בן הרב ר שלמה זלמן, שהיה רב בפריץ שבפלך מינסק) ולאמו טובה בת יצחק הכהן קודקין מהומל.
נתחנך בדרך התורה ובגיל 15 הוכרח להפסיק את לימודיו ולעבוד בבית-מסחר, כדי לעזור לפרנסת המשפחה, ותוך עבודה התמחה יפה בדרכי המסחר. בגיל 17, ב-1903, הצטרף ל"צעירי ציון", והיה פעיל בהגנה העצמית היהודית אחרי פרעות קישינוב - שהתחוללו באותה שנה בהומל.
ב-1906 עלה לארץ, מתוך דחיפה ציונית פנימית. התישב ביפו והתחיל לעסוק במסחר. בהתחלה נתקל בקשיים עצומים, לפי תנאי הימים ההם, וידידיו שידלוהו לפנות עורף לדלות המרפאה השוררת כאן ולהצטרף אליהם להגירה אל "ארץ הזהב" שמעבר לים, אך הציונות שלו לא היתה מליצה ריקה בלבד, ולמשדלים השיב: "אם ברצון היהודים ליצור כאן מדינה משלהם, יצטרך לפחות דור אחד לסבול בארץ", והוא נטל על עצמו ברצון את חלקו בסבל. הודות לכשרונו ולשקידתו עלה בידו לקבל נציגות של חברות מסחריות גדולות בעולם, ותוך שנים מעטות כבש לו כאחד הסוחרים הנאמנים ביפו. הצטרף יחד עם אחיו מאיר יעקב (ראה כרך ד', עמוד 1661) לחברת "נחלת בנימין", שגאלה שטח והתארגנה לבנות שכונה בשם זה, להרחבת שכונת "אחוזת בית" (תל-אביב) (כיום הקטע המרכזי של רחוב נחלת בנימין).- בנה בה את ביתו בין הראשונים וראה בכך לא סידור פרטי בלבד, אלא בעיקר חלק מהגשמת השאיפה הציונית בבנין הארץ. היה מראשוני הפעילים בארגון שנוסד להגנה על הישוב ביפו ובתל-אביב.
במסחרו סיפק מצרכים גם לשלטונות ולצבא של הטורקים, ובראשית מלחמת העולם הראשונה העביר את עסקו לבאר שבע, ששימשה אז בסיס צבאי מרכזי לחזית המדבר בדרך מצרים. השתמש בקשריו המסחריים והידידותיים עם אנשי השלטון לעזרתם ולהקלת גורלם של יהודים רבים, שהובאו שמה לשרות צבאי או לעבודתכפיה ("שוכרה''), ובמקרים לא מעטים עלה בידו לפעול למען שחרור יהודים בעבודת-הכפיה. וכשפרצה מגפה במחנה העובדים היהודים והפילה חללים רבים, היה הוא אחד מהמעטים שבאו במגע עם הנפגעים, שיתף פעולה עם העסקן ר' בצלאל לאפין במעשי עזרה והצלה, טרח ואף הוציא מכספו לספק מזון ותרופות לחולים ותכריכים למתים, וכל זה בהתנדבות. באותו זמן יזם גם לגאול קרקעות לישוב יהודים בסביבת באר שבע, אך הקאימקם (המושל) התנגד לכך.
אחרי כיבוש דרום הארץ בידי צבאות הברית היה הוא היהודי הראשון שחזר לתל-אביב (המרוקנת מיושביה בעקב גירושם על-ידי השלטון הצבאי הטורקי) בעקבות גדוד אוסטרלי שבא לעיר. אחרי תום המלחמה ביקש לכונן בתל-אביב את בית-מסחרו הסיטוני למכולת, אך הועד של תל-אביב התנגד לכך, משום שהשכונה נועדה מראשיתה להיות עיר-גנים ולא מקום לסחר-מכר, ולכן הוכרח לפתוח את בית-מסחרו ברחוב בוסטרוס שביפו, והעסק התפתח וגדל. אך כשפרצו פרעות מאי 1921 ביפו והיהודים נמלטו משם לתל-אביב, ואילו מחסני המזון והמכולת נשארו ביפו ולא היה מזון מספיק בתל-אביב, אז שם את נפשו בכפו והעביר את מלאי מחסנו מיפו לתל-אביב ואף שחרר באותם ימי הדם והאש מבית-המכס מטעני מכולת שהגיעו על שמו והעבירם לתל-אביב. והואיל ובעיר העברית היה אז מחסור גדול בחלב, אפילו לילדים, השתדל אצל הקו