בארץ, בתי דירה, בנינים צבוריים, בתי עסק וכו', ותכניות הפיתוח של קרית-הטכניון החדשה על הכרמל. בין השאר הכין את תכנית עיר-הגנים טבעון ולאות הוקרה על פעלו זה נבחר בה לאזרח-כבוד.
יצג את ארצנו פעמים רבות בכינוסים ובקונגרסים של אדריכלים ובוני-ערים בארצות חוץ: ב-1948 כנציג מדינתנו בהופעתה בפעם הראשונה בקונגרס האיגוד הבינלאומי של האדריכלים בלוזאן; ב-1953 שוב יצג את ממשלת ישראל ואגודת המהנדסים והאדריכלים בקונגרס העולמי של האיגוד בליסאבון ונבחר בו לסגן יו"ר של הועדה לבינוי ערים. באותו קונגרס הניח את היסוד לארגון ארצות מזרח הים התיכון לחקר בעיות בינוי ערים והדרישות הארכיטקטוניות לפי תנאי הארצות הללו, ובכינוסו הראשון של ארגון זה במאי 1954 יצג בו את ממשלת ישראל. הוזמן כמה פעמים כמרצה-אורח בבתי-ספר גבוהים ובארגונים מקצועיים בארצות הברית ובארצות אחרות, ותערוכות עבודותיו הוצגו באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק ב-1949 וב-1953 הוענק לו התואר דוקטור-כבוד למהנדסות.
הסיכום הביבליוגרפי של חיבוריו כולל עד עתה קרוב ל-80 ערכים: ספרים אחדים והרבה חוברות, מאמרים ומחקרים בעתונות המקצועית, שפורסמו בשפות שונות משנות פעולתו ברוסיה ובגרמניה ואח"כ בארץ.
בבנין הארץ וכיבוש השממה מאז קום המדינה רבה פעולתו כחבר הועדה לבינוי ערים במסגרת ועדת התכנון הארצית של הסוכנות היהודית.
בנו: סרגיי קליין.
אברהם ולך (וואלאך)
נולד בט"ו באב תרמ"ו (1886) ברוזישץ' שבפלך ווהלין, רוסיה.
לאביוצבי (סוחר בעורות) ולאמו חיה רייזה בת אברהם. למד ב"חדר" ובבית-ספר ואח"כ בבית-הספר למלאכה בלוצק והצטרף שם לתנועת "צעירי ציון". אחרי גמרו את בית-הספר התמחה בעבודות בנין אצל בן-דודו שהיה קבלן לבנין.
ב-1908 עלה לארץ והתחיל לעבוד במקצועו, בבנאות. עבד זמן-מה בבנין בית הספר לבנות בנוה צדק שביפו, ומ-1909 היה מראשוני הקבלנים שבנו את בתי השכונה החדשה והחדישה "אחוזת בית" (הגרעין של העיר תל-אביב) והקים כמה עשרות בתים, שהגדילו אז במדה ניכרת את הישוב הכובש את השממה. בעבודה אצלו התמחו עשרות פועלים עברים במקצוע הבניה, וגם זה היה אז שרות ציוני-חלוצי רב-ערך.
היה מראשוני חברי המכבי ביפו.
בראשית מלחמת-העולם הראשונה ויתר על נתינותו הרוסית, לבל יוכרח לעזוב את הארץ, ובתקופת המצוקה הגדולה הצטרף במלוא המרץ לעסקנים שנחלצו לעזרת נפגעי המשבר. היה חבר פעיל בועד "חנות הלחם" והמטבח של "אחוה", שהצילו רבים מרעב, נטל על עצמו כמה פעמים את המשימה הקשה (יחד עם זליג רבינוביץ, ריבקינד ועוד) לקנות ולהביא חיטה לצרכי התושבים היהודים ביפו ותל-אביב.
ב-1915 נעשה קבלן-בנין לצבא הטורקי. בנה בבארשבע בית-מרחץ לצבא, תעלה ושוקת להשקאת הגמלים, ועוד בנינים ובתי-חולים בבאר-שבע, בחפיר אל-עוג'ה ובדייקא שבמדבר סיני, ותוך עבודתו במרחקי אזור החזית היה משתדל לעזור ל"פרר" (עריקים) וסובלים אחרים.
באביב 1917 חלה בטיפוס הבהרות ונלקח לביתחולים בירושלים, וכשנרפא ויצא משם כבר היו התושבים מגורשים - בפקודת השלטון הצבאי - מיפו ומתל-אביב ולא יכול לחזור לביתו. לכן הלך לכפרסבא, מקום שם התרכזו אותם המגורשים, שהשתדלו להשאר בקרבת עירם, למען יהיו ראשונים לחזור הביתה. ובסתיו 1917, כשנתגלתה מחתרת "נילי" והשלטון הצצבאי אסר והגלה רבים מטובי הישוב ומפעיליו, נלקח גם הוא וגורש לחמה שבסוריה ואח"כ נסחב עד איסטנבול, ובתום המלחמה חזר משם באניה הצרפתית "לה גיאולה" שהביאה הביתה את מאות המגורשים והנלקחים לצבא מהארץ.
ב-1920 נשא לאשה את סוניה בת שמואל פרלמוטר, ואחרי שנפטרה בו' סיון תרצ"ו (27.5.1936) נשא ב-1938 את סוניה בת יעקב לבוק. בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה ההיא בנה את בית שלמה ברסקי ברחוב השחר ואת שני גושי הבתים הגדולים של יוסף קודריאנסקי , מבצעי-בנין חשובים בימים ההם, ומאז המשיך בקבלנות-בנין ותרם את חלקו ביד רחבה ביזמה ובעבודה מקצועית מסורה לפיתוח השכונה היפואית הקטנה לכרך הגדול בישראל.
נטע פרדס בתל-צור ופעיל בחבר הנהלת "קרדיט למלאכה".
צאצאיו (מאשתו הראשונה): שמואל ז"ל (נפל במלחמת השחרור בניר-עם ב-19.5.48), רחל אשת מרדכי בורן (בורנשטיין), רות אשת נחמן ניר (גורפינקל) , חוה אשת ישראל גיל (גילר).