משאת נפשו ומסרת חייו היתה להשתמש בהם כאמצעים להרמת קרן עמו בחומר וברוח, ולכן היה זה שי הולם ביותר את גולת הכותרת של יובל שנותיו, אך במוסקבה של הימים ההם, שנות מלחמת העולם הראשונה, לא נמצא דפוס עברי שיתאים לצרכי הדפסת ספרים כדרוש למטרה זו. והנה נתגלגלה לידה האפשרות בדרך של "מצוה גוררת מצוה".
כשעברה לגור במוסקבה מצאה שהות גם ללימודי ספרות בקורסים עליונים של גרייב, ובהתאם לתכנית ההתכוננות לעלות ארצה למדה יחד עם בעלה את השפה הערבית מפי הפרופסור הערבי עטייה, מהמכון למדעי המזרח של אוניברסיטת מוסקבה. מהפרופסור נודע לה, שליד המכון קיים בית דפוס בשם "אמנות הדפוס" (ברוסית), שבו מדפיסים את פרסומי המכון, ויש בו גם אותיות עבריות. והוא גורם לאוניברסיטה גרעונות עצומים, ובודאי תמכרנו בחפץ לב למי שיסכים להדפיס בו גם את פרסומי המכון, - ובתיווכו של הפרופסור נמכר לה הדפוס, והסבה את שם הדפוס ל"אמנות" בעברית, (בשם זה נקראה גם הוצאת-הספרים שלה), ואז נגשה לעבודה. הזמינה אותיות נוספות ומנהל-דפוס מומחה יהודי מאודיסה. הזמינה את ח. נ. ביאליק לעורך ראשי של הוצאת התרגומים ממיטב ספרות העולם, ולהצעתו הזמינה את אריה סימיאטיצקי (ראה כרך א', עמ' 249) לסגנו בעריכה (הוא שימש בתפקיד עורך "אמנות" עד סוף ימיו). הזמינה את משה בן-אליעזר לעריכת עתון-הילדים "שתילים" ואת ד"ר משה גליקסון (ראה כרך ב' עמ' 592) לעריכת העתון היומי "העם", והרבעון לעם ולנוער "משואות" שעמדה להוציא, וריכזה מסביב למפעל חבר סופרים ומחנכים עבריים לעבודה וליעוץ, פרי הביכורים של הוצאת "אמנות" במוסקבה היה ספר תכנית לימודים לבתיספר של "תרבות" שברוסיה, ואחריו ספר למונחי החשבון בעברית, ספר בראשית בהדפסה מהודרת, ובהמשך - ספרי סיפורים ואגדות לילדים, ממיטב הספרות העולמית, בציורים צבעוניים נפלאים, - דבר שלא היה לפני כן בספרות העברית.
באותה תקופה, שלאחר המהפכה הראשונה, היתה פעילה גם בעבודה הציונית בכללה, ובועידה הציונית הכל-רוסית (פטרוגראד 1917) - נבחרה למרכז ציוני רוסיה.
כשגברה המהפכה הבולשבית במוסקבה (בראשית נובמבר 1917), הוחרם רכוש משפחת זלטופולסקי-פרסיץ במוסקבה, ואף בית הדפוס והספרים שכבר הספיקה להדפיסם, ולא היתה עוד אפשרות להמשיך בפעולה עברית במוסקבה. בינתים רכשו אביה ובעלה את הספריה של הבארון גינזבורג, שהועידוה למתנה לביתהספרים הלאומי בירושלים, וכעת הוכרחו לעזוב את הכל ולהמלט מתוך המהפכה. את הספריה של גינזבורג הפקידה לשמירה במוזיאון הרומנצבי במוסקבה, עד שיעלה בידי ממשלת המנדט בהשתדלות דיפלומטית להשיג את הסכמת ממשלת רוסיה להעברת הספריה לירושלים, והמשפחה עברה לקיוב, שהיתה אז בירת הרפובליקה הדמוקרטית אוקראינה, בה ניתנה אוטונומיה תרבותית לאומית ליהודים, ושם הקימה המשפחה מחדש מרכז גדול לתרבות עברית.
לא עבר זמן רב והמהפכה הבולשבית הגיעה גם לקיוב, והמשפחה נאלצה להמשיך את נדודיה עד לאודיסה, שהיתה מרכז לתרבות עברית עוד מקודם ובה מוסדות-חינוך שהוקמו על-ידי משפחת זלטופולסקיפרסיץ, ובעיר זו עוד נמשכו חיים דמוקרטיים חפשיים בחסות חיל-המשלוח הצרפתי, שהגן על העיר והסביבה מפני תהפוכות המהפכה הרוסית. כאן רכשה שושנה פרסיץ בית-דפוס גדול וחידשה את הוצאת הספרים לילדים ולנוער ואת עתון-הילדים "שתילים" והרבעון "משואות", וכן מסרה ספרים לתרגום ולסופרים המתרגמים נתנה מפרעות ביד רחבה, שהיו להם להצלה ממש בימים הקשים ההם. אחרי זמן לא רב גבר לחץ הצבא האדום גם על אודיסה. הלל זלוטופולסקי יצא עם חיל המשלוח הצרפתי לצרפת, להשתתף במשלחת ראשי הציונות שליד ועידת השלום בוורסייל, ואח"כ ריכז את שארית הונו, שהיה מפוזר בארצות אחרות, השקיעו בתעשיה והתבסס מחדש בצרפת ואילו שושנה ובעלה סירבו לצאת, לבל תנטש העבודה הספרותית העברית, שהשקיעו בה הרבה און והון.
אך השלטון הבולשבי לא נתן להמשיך את העבודה ותוך סבל רב השתדלה המשפחה להקל ככל האפשר את סבל שארית-הפליטה העברית, עד כי ב-1919 נעשו החיים ללא נשוא, ואז השאירה שושנה בידי א. ל. שמיאטיצקי סכום גדול, שהבטיח את תקציב מוסדות התרבות לשנתים, ויחד עם בעלה וילדיה, הרב פרופ' שמחה אסף ומשפחתו וגברת חיה ליבוביץ ועוד, נמלטה לסבאסטופול שבקרים, שם התגוררה כל המשפחה בחדר וחצי, וגם דירה זו שימשה מרכז גם לפליטי הציונות והעברית, ואחרי שעות ארוכות של עמידה בתורים לרכישת מזון למשפחה, לחברים ולפליטים ידידים, היתה קוראה בשעות הלילה ספרים בשפות שונות, כדי לבחור מהם ספרים ראויים לתרגום ולהוצאה בעברית, כאשר אף בימים הקשים ביותר לא רפתה אמונתה, כי עוד יבוא היום לחידוש פעולתה בהוצאת ספרים עברים. סוף-סוף הצליחה בבריחה נועזת ורבת הרפתקאות לצאת עם המשפחה מרוסיה ולהגיע אל האב לפאריס. כאן ביקרה בהוצאות-ספרים גדולות ללמוד את השיטות הנהוגות בעולם הגדול בצד הטכני והעסקי של הוצאת ספרים, ועם היותה אם לשלשה ילדים המשיכה את לימודיה בסורבונה וגמרה כמוסמכת לספרות. בינתים הגיע הידיעה שביאליק, א. ל. סימיאטיצקי וסופרים אחרים, שעבדו בהוצאת "אמנות" עומדים לצאת מרוסיה ומביאים אתם כתבי-יד רבים של תרגומים אשר הזמינה אצלם עוד בהיותם ברוסיה. אז עברו היא, בעלה ומשפחתה, הרב אסף ומשפחתו להאמבורג, ושם קבלה את כל משפחת הסופרים, שבאו מרוסיה ואלה שהצטרפו להוצאתה וחידשה - בפרנקפורט את הוצאת הספרים מחדש, והדפיסה את ראשוני ספריה בבית הדפוס של הוצאת-קאופמן הפראנקפורטית, שעסקה בעיקר בהוצאת