מלחמת האזרחים, כשלא היה שלטון יציב באזור ויהודי העיירה היו בסכנת פרעות, הצטרף יהושע, אז נער כבן 15, להגנה העצמית היהודית ומילא את תפקידיו בכל הכושר והאחריות כאחד המבוגרים. משנתיצב השלטון הקומוניסטי נדחקה המגמה הלאומית מהגימנסיה, ויהושע ארגן קבוצת תלמידים לספורט, לשם המשכת הפעילות הציונית תחת מסוה זה במחתרת. בחגיגה בבית-הספר הפתיע את הקהל בהישגי ספורט נאים שלו ושל קבוצתו, אך המורים והתלמידים הקומוניסטיים ראו בעין רעה מאד את פעילותו, באשר ידעו את מגמתה הנסתרת, - וזמן מועט לפני גמר המחלקה השמינית הוצא מהגימנסיה "באשמת ציונות".
מנותק מהקאריירה האינטלקטואלית פנה לעבודת כפיים, עבר לבוברויסק, ויחד עם כ-40 נערים יסד ביתספר למלאכה בשם "עמל'', באשר זאת היתה פעולה כשרה לכל הדעות - "להכשיר את הדור הצעיר להשתלבות במערכות העבודה של מדינת האכרים והפועלים", אלא שהתארגנות זו היתה בקשרי סתר עם המגמה הציונית של "פועלי ציון", ומשהחלה מושכת אליה מבטי עינים רעות גם בבוברויסק, עבר עם כל קבוצתו ללנינגראד ושם המשיכו בפעולת ההשתלמות במלאכה במסגרת "החלוץ", שעדיין היה לו עוד "הכשר" רשמי בתור תנועה עמלנית. כשנגש השלטון, במדה מרובה בהשפעת מרשיעי ברית שב"ייבסקציה", לחסל את תנועת החלוץ כ"שריד מתחפש של הריאקציה הציונית", נאסר . יהושע עם סגנו בסוף 1924 והחבורה פוזרה, והרוב הגדול של חבריה נכנס למפלגה הקומוניסטית ויתרם התפזרו. יהושע נדון לשילוח לסיביר לשלש שנים והועבר לכלא ביארוסלאבל, להמתין שם עד שתתאסף כדי שיירה של נדונים, באשר אין השלטון יכול לבזבז משמר-ליווי לאדם אחד לדרך ארוכה כל-כך. בינתים השתדל אביו באמצעות פאשקובה אשת הסופר מכסים גורקי, שישחררו אותו בתור "מוחלף" על מנת שיעזוב לנצח את אדמת ברית המועצות ויעלה לארץישראל, וכשהסכימו השלטונות לכך טילגרפה פאשקובה ליארוסלאבל, ומשם העלוהו השלטונות לרכבת על מנת שיסע ישר לאודיסה, בלא להתעכב בדרך, וכך עבר את עיר הולדתו בלא להפרד מהוריו, ורק מהאניה שהפליגה מנמל אודיסה ניתן לו להודיעם טלגרפית, שכבר יצא לדרך (אחרי כשנה הורשו גם הוריו לבוא בעקבותיו).
כשהגיע ארצה ב-1925 עבד זמן מועט בפלוגת עין טבעון שבעמק יזרעאל, ואח''כ הצטרף לפלוגת החוצבים של עין-חרוד בירושלים, באותה תקופה החזיק קיבוץ עין-חרוד במקומות שונים בארץ פלוגות לעבודות-חוץ, ומשעבר המשבר החברתי על "גדוד העבודה" שבשכונת רטיסבון ושוב כלתה יד עברית מעבודת החציבה, באה פלוגת עין חרוד להמשיך בכיבוש עבודות האבן. הפלוגה השתכנה בכפר הערבי בית-צפאפה ופתחה שם מחצבה בשם "עמוס" מטעם חברת "סלע". כאן חי ועבד יהושע עם חבריו בתנאים חלוציים, שפירושם בימים ההם היה מחסור במזון, בהלבשה ובהנעלה ובכל יתר צרכי האדם התרבותי, אבל תוך הכרת יעוד שב"כיבוש", היינו כיבוש מקום במולדת למדרך כף-רגל ישראלי בכח עבודת ידי ישראל.
בעבודה במחצבה נפגע בתאונה ונשברו שתי צלעותיו. אחרי הריפוי נשלח להחלמה בקיבוץ יגור ואחרי שהבריא נשאר כחבר במשק, נכנס לענף הפלחה והמכונאות ונעשה טרקטוריסט מומחה, וכן למד ביסודיות את יתר עניני הפלחה וחיפש דרכי שכלול בעבודה. עיבד חומר רב בשביל ספר הפלחה, שעלה בדעת אחד החברים להכינו לתועלת הרבים. השתתף בקורס לבירור שאלות ושיטות של זיבול ונעשה מומחה גם בעבודה זו.
השתתף כמובן גם בשמירה וב"הגנה" וב-1931 השתתף כחניך בקורס הארצי הראשון של ההגנה שנערך ב"נשר", ובו התחילה דרכו כמדריך ומפקד. למד את תורת "הפירוק וההרכבה" על כל דקדוקיה וגילה כשרון צבאי מקורי וחוש טבעי להתמצאות נכונה ביחסי כוחות.
ב-1932, אחרי רצח השלשה ליד יגור, נתמנה לאחראי על הגנת המשק. באותה שנה השתתף בקורס הארצי השני בכפר-ויתקין למרכזי-גושים ולמפקדים ותיקים, והפעם כבר לא כחניך בלבד אלא אף כמדריך בתירגולשדה (ת"ש). הצטיין בגילוי מחשבה עצמית ויזמה, בשקידה בלימוד החומר והסביר את תורתו בדבר הצורך ביצירת שיטה צבאית מקורית, מותאמת במיוחד לתנאים שלנו.
אחר-כך נתנסה בתפקיד אחראי הרבה יותר, כשהוטל עליו הפיקוד על כל רצועת החוף מעתלית ועד מבואות תל-אביב, ותפקיד זה דרש גם כושר ארגוני ומינהלי יחד עם הכושר להטיל מרות על פקודיו. והנה הוכיח, שמרותו של המפקד אינה תלויה בגינוני-קצונה, שכן לא עסק בכגון אלה, באשר נהג רישול בהליכותיו ויחסי חבירות פשוטה עם פקודיו, ואת הציות השיג אצלם לא בהטלת מרות בשם הסמכות העליונה, ואף לא בהטפה לשיכנוע מכוון, אלא בעצם אופן מילוי התפקיד והמופת האישי, שמהם עמדו פקודיו על העובדה, שהחבר הזה אמנם "אינו אלא חבר" ואינו תובע לעצמו שום גינוני עליונות שבדרגה צבאית, אך חבר זה הוא האחראי להם, כעין אב ומורה וידיד כאחד ובמשימות שהוטלו עליהם טוב לציית לו ולפעול לפי עצותיו הנכונות, ואף אם הן קרויות "פקודות".