התורכים ובעלי בריתם הגרמנים והאוסטרים, שקצינים ואנשי שרותים בצבאות הללו הסכימו להמציא לשרה בתנאי שכתב-ידם לא ישאר אצלה.
משנכנסה טובה לשרות-עזר זה הבינה, שזהו מפעל נועז ומסוכן במטרה לשחרר את הארץ מהשלטון התורכי ולהתקשר בברית עם האנגלים ובעלי בריתם, למען יעזרו אחרי הנצחון לכונן מולדת ישראלית בארץ, - ומשרות העזר הטכני עברה לשרותים חשובים ומסוכנים הרגה יותר ובעלי ערך צבאי מכריע. הנה כי כן נסעה פעם לדמשק בשליחות להביא במעטפה ידיעות צבאיות חשובות ביותר, וזה היה בעת נסיגת התורכים בדרום והרכבת היתה מלאה חיילים בצפיפות אף על גגות הקרונות, והחומר שהביאה משם היה לתועלת רבה לצבאות הבריטים ובעלי-בריתם. בהזדמנות אחרת הצליחה להכנס עם שרה, לפי סידור עם אחד הקצינים שפעל בשרות "נילי", לשדה-התעופה הצבאי ברמלה וללמוד את כל פרטיו של מטוס צבאי גרמני מטפוס חדש ולהעבירם אח"כ באמצעות הקשר החשאי למפקדה הבריטית, ופרטים אחרים שאספו והעבירו בדרך זו נתנו לבריטים הדרכה יעילה להרעיש מהאויר מיתקנים צבאיים ליד טול-כרם. פגישות החבורה נערכו לפעמים אף בביתה, ולשם הסואה היתה מנגנת על הפסנתר, וכך נראתה הפגישה כמסיבת-רעים לשם הנאה מוסיקלית. מהימים ההם זוכרת היא, שבאחת הישיבות נדונה בקשת ארגון-ריגול של חברים ב"השומר" להצטרף לשורותיהם, אך הבקשה נדחתה.
כשנתגלה קשר "נילי" למפקדת הצבא התורכי, בחול המועד סוכות תרע"ח, נאסרה גם טובה כיתר החברים והובאה למקום החקירה. בשמעה את צעקות שרה מהחדר הפנימי, הבינה שהחקירה נעשית בעינויים, וכשהגיע תורה להכנס לחדר ההוא, הורידה מעל ידה את שעון הזהב, חפץ יקר-מציאות ורב-ערך בימים ההם, והניחתו על שלחן-כתיבה שבחדר הקדמי. לבל יחבלו בו כשיכו אותה, כי בשר ועצמות יכולים להתרפא ואילו שעון שנחבל אין לו תקנה... באותו רגע נכנס אל החדר הקדמי קצין טורקי, ואחרי דקות מספר, כשהחלו לחקור אותה בזעף ובאיומים, נכנס אותו קצין, אמר לחוקרים משהו בתורכית, והם הרפו ממנה והחזירוה לחדר העצר רים. כשעברה בחדר הקדמי לא מצאה את שעונה, ולפי השערתה באותה שעה חשב הקצין שהשאירה את השעון בכוונה בשבילו, "לכפר את פניו במנחה", וכאדם הגון, היודע להעריך מנחה כזו, אכן הציל אותה מהעינויים. אח"כ הועברה עם כל העצורים לנצרת וכשהובאה שם לחדר החקירות כבר הספיקה לראות את המלקות שמכים בהם את המסרבים לפצות פה ולשמוע את האיומים, והנה נשמעה שעטת סוסי כרכרה נעצרת לפני הבנין ומיד אח"כ נפתחה הדלת ונכנס אותו קצין, ומשאמר משהו בתורכית לקצינים החוקרים, שוב הרפו ממנה והחזירוה לכלא אח"כ נודע לה, שזהו כאמל בק הידוע, שהיה ממונה על חקירת העצורים והוא היה השליט גם על עינויי נחקרים.
כשנודע לה בנצרת ששרה אבדה עצמה לדעת בביתה ביריה מאקדח, ידעה טובה שהאקדח שלה מלא את יעודו, ונזכרה בדבריה של שרה : "בנפול המלך בשבי, הצבא משוחרר מאחריות מעשי המלך"...
מנצרת הועברה עם כל החבורה לדמשק ושם הובאה לחקירה בפני החוקרים של בית-המשפט הצבאי. שם פתחו בשאלות נוחות ביחס: איזה קשרים היו לה עם שרה אהרנסון ועם ניסן רוטמן ? על כך השיבה לענין והסבירה לחוקרים את הקשר המשפחתי שלה עם שרה וגילתה להם את קשר האירוסין שלה עם ניסן (ואכן התארסו תוך שרות משותף למולדת במחתרת "נילי"), ובטרם יעברו החוקרים לשאלות מציקות יותר, שוב הנפיע הקצין כאמל בק, אמר להם משהו בתורכית, ושוב החזירוה לתאה בלי פגע, ורק לאחר זמן מסרו לה הודעה, שבית-הדין הצבאי הואיל לפסוק לה תשעה חדשי מאסר בעוון השתייכות לארגון שפעל נגד המולדת העותומנית, והועברה לרצות את עוונה בבנין החאן קול עלי באשה, שהותקן לבית-כלא, והיתה שם האשה היחידה שנדונה למאסר בין כמאה גברים (ביניהם ארוסה ניסן רוטמן שנדון לשנתים).
מרוב זוהמה וכנים בבית-הסוהר חלתה שם בטיפוס הבהרות, והד"ר משה ניימן מירושלים, שגם הוא היה שם בין אסירי "נילי" הנשפטים למאסר, נתן לה את הטיפול הרפואי, וגם ארוסה ניסן רוטמן טיפל בה במסירות, והבריאה ממחלתה. תוך טיפול בה נדבק הד"ר ניימן במחלה, והודות לטיפול הטוב שקיבל מקרוביו שמחוץ ל"חאן" הבריא גם הוא.
אחרי המחלה שוחררה מהמאסר, אך לא הורשתה לחזור לארץ ונשארה בדמשק עד שהתמוטט השלטון התורכי בעקב התבוסה במלחמה בסתיו 1918, וכשנכנס הצבא הבריטי לדמשק הוחזרה בשלום הביתה, ואחרי זמן מועט חזר נם ניסן רוטמן . התורכים בנסיגתם בדמשק לקחו עמהם אותו ואת יתר "האסירים החשובים", אך הללו ברחו מהם בתחנת ראיאק, הגיעו לבירות ובהשתדלות אלכסנדר אהרנסון החזירם האינטליג'נס הבריטי הביתה.
בשנת 1919 נישאה לניסן רוטמן (ראה את הערך שלו בכרך זה).
אחות בלשכת "שרה" של בנות ברית בזכרון יעקב.