נשק מכוחות המשטרה הבריטית לצרכי המלחמה בשלטון הזר, כי אמנם גמרו המתנדבים את החשבון, עד כמה שגמרוהו, עם האויב הנאצי, אבל עוד נשאר חשבון גדול ורב דמים עם הבריטים, שהוסיפו להחזיק בארצנו כאילו היא שלהם, וסגרו את שעריה בפני שארית הפליטה היהודית והמשיכו במשטרם העוין לתקומת המולדת הישראלית, בתקופת שרותו בצבא תיאר באחד ממכתביו תמונה אוטופית של העתיד הקרוב, כיצד תתפתח המדינה היהודית בתור "דומיניון" תחת הכתר הבריטי עד שערביי הארצות השכנות יתחננו ממש לצרף את ארצותיהם למדינה העברית, אך המשטר שקיימו הבריטים בארצנו אף אחרי הנצחון על היטלר הוכיח, שהם מוכנים להשתמש בכל כוחם האדיר למנוע את הגשמת השאיפה הישראלית, וכנגד כח צריך להלחם בכח, - ולמלחמה נחוץ נשק, ושבועים אחרי שחרורו מהצבא הבריטי (היינו בהיותו עוד במעמד של "חייל בחופשה" עד מלאות 30 יום לשחרורו), נפל בשבי הבריטי אחרי התקפת אצ"ל על תחנת המשטרה ברמת גן, וכשהועמד בפני בית דין צבאי בריטי תיאר המיג'ור סטאבס את פרשת ההתקפה כדלהלן: - קבוצה, שבה היו שני אנשים לבושים מדים ואחדים בבגדי ערבים, התקרבה לתחנת המשטרה במכוניתמשא צבאית, אחד מהם, שענד סימני סרג'נט, נכנס והודיע לתורני - סרג'נט בריטי - כי תפס מספר גנבים ערבים במחנה הצבא בתל-ליטוינסקי. הסרג'נט התורני יצא וקרא לערבים להכנס. כשהיו בפנים הבנין שלפו נשק והתגברו על המשמר. סרג'נט דאונינג, שראה את המתקיפים מחלון חדרו בקומה השלישית, פתח עליהם באש. האלחוטאי היהודי, שאף לחדרו פרץ אחד המתקיפים, הצליח להתגבר עליו, לסגור את הדלת ולשדר קריאה לעזרה לתחנות הסמוכות. המתקיפים שנשארו מחוץ לבנין תפסו עמדות ופתחו באש על הקומות העליונות. אחד מהם הציב מקלע ברן על מרפסת בית שממול וירה על התחנה. הוא נהרג על-ידי הסרג'נט דאונינג. בינתים הצליחו המתקיפים בפנים הבנין לפוצץ ברמונים את דלת מחסן הנשק, עמסו כמויות גדולות של נשק על מכוניות שציפו בחוץ והסתלקו. והנה הגיעה עזרה מהסביבה בראשות מפקד התחנה, שהיה אותו יום בפתח תקוה, פתחה באש על המתקיפים (שחיפי על הסתלקות מחרימי הנשק), ואף הללו החלו נסוגים. הנאשם (היינו דב גרונר ), שהיה עם היורה ממקלע הברן ונפצע מכדורי הסרג'נט דאונינג, נמצא על-ידי מפקח-התחנה מילן כשהוא זב דם מפצע בפניו, בידו היה אקדח, שלא הטילו אלא לאחר שהמפקח ירה אליו יריה אחת.
שבעה חדשים התענה דב גרונר הפצוע בתא-אסירים של בית-החולים הממשלתי בירושלים ללא טיפול רפואי מתאים. אחרי שהחלים במקצת הועבר למחנה לטרון ובתאריך 2.1.47 הועמד לדין צבאי. במקום להגן על עצמו ביקש רשות למסור הודעה. בהודעתו הצהיר, כי אין הוא רואה את עצמו כנאשם, אלא כשבוי מלחמה, ואשר על כן אינו מכיר בסמכותו של צוות זה, הקורא לעצמו בית-דין, לשפוט אותו. בין השאר אמר: "כש השלטון באיזו ארץ שהיא אינו חוקי, כשהוא נהפך ; לשלטון דיכוי ועריצות, זכותם של אזרחיה - יתר על כן: חובתם היא - להלחם בשלטון כזה ולהפילו. זאת עושה ויעשה הנוער העברי עד שהסתלקו מן הארץ הזאת ווותמסרוה לבעליה החוקיים, לעם ישראל !" מבחינה מוסרית עשו דבריו ועמידתו הגאה רושם אדיר בארץ ובכל העולם התרבותי, אך בית-הדין עשה , את שלו לפי חוקיו ודן את גרונר למות, ובתאריך 25.1.47 אישר מפקד הצבא הבריטי בארץ את גזר הדין- אצ"ל עשה מאמצים כבירים להציל את חייו. בתל-אביב חטפו שופט בריטי ובירושלים חטפו סוכן-אינטליג'נס בריטי בתור בני-ערובה והודיעו, שהללו יומתו באם הבריטים ירצחו את "השבוי גרונר". בינתים נעשו השתדלויות צבוריות מצד אישים חשוכים בישוב, באמתלה "למנוע זעזועים בכל הארץ" והשלטון נענה להם ודחה את ביצוע גזר-הדין לזמן בלתי-מוגבל, כדי לתת שהות לפנות בערעור אל מועצת המלך ובדרך זו יוכל השלטון להסוג בכבוד ולהשתחרר מהחובה להמית את גרונר , שקיבל בכל העולם פרסום אוהד ומוקיר מאד. החלו שידולים ממושכים מצד הרבנות הראשית ומוסדות ועסקנים להשפיע על גרונר שיסכים לחתום על בקשת ערעור למועצת המלך, והוא, האחד נגד הרבים, עמד בסירובו, באשר בחתימה כזו היה מכיר בסמכות השיפוט של הכתר הבריטי על אזרח ישראלי בארץ-ישראל, והוא העדיף להקריב את חייו מאשר לחתום על הכרה כזו, ודבר זה הגדיל עוד יותר את המתיחות בעולם והפגין את עמידת עם ישראל כצד, כיריב משפטי לבריטניה בתביעת הריבונות על הארץ. וינסטון צ'רצ'יל , ראש האופוזיציה השמרנית בבית הנבחרים הבריטי בימים ההם, אכן הדגיש בשאילתתו את הצד הגרוטסקי הזה של הענין, שהאימפריה עומדת במשא ומתן עם אסיר נדון שבידה כמו עם צד שוה לה, ואמר, שבמקום לעמוד באיכבוד כזה היה מעדיף להחזיר לארגון האומות את המנדט ולהסתלק מן הארץ. דודו של גרונר , תושב ארה''ב, אמנם הגיש בקשת ערעור למועצת המלך בלונדון, אך זו לא יכלה לקבל ערעור מאת אדם שאינו צד במשפט. ראש עירית תל-אביב מר ישראל רוקח פנה בערעור נוסף לבית הדין העליון בירושלים, אך מהטעם האמור לא היה אפשר לקבל גם ערעור זה. נעשו השתדלויות נוספות למען חנינה, אך סירובו המתמיד והאיתן של גרונר לתת בכתב את שמו למסמכים כאלה חסם בפני השלטונות הבריטיים כל דרך לנסיגה בכבוד ואילץ אותם "לרצוח שבוי מלחמה" או להסתלק מהארץ - בעצת צ'רצ'יל.
השלטונות בחרו בדרך הנוחה והזולה, והעבירו בחשאי את גרונר ועוד שלשה חברי אצ"ל, שנדונו למות על מיבצעים אחרים, מכלא ירושלים לכלא עכו, ובחשכת הלילה, בהפתעה גמורה, בלי וידוי ובלי פרידה מהמשפחות הובלו ארבעתם בזה אחר זה לחדר התליה. כששירת "התקוה" בפיהם ונהרגו אור ליום כ"ו ניסן תש"ז (16.4.47), ולפי צו השלטון הובלו גופותיהם לקבורה כצפת.