בזמן למודיו בוינה היה חבר האגודה האקדמאית העברית "קדימה" ומספר שנים גם יו''ר האגודה.
היה נשיא מסדר בני-ברית בלודז', חבר הועד המרכזי של "התאחדות" בפולין, חבר הדירקטוריון של "קרן היסוד" בפולין.
מטעם המפלגה "התאחדות" נבחר לעירית לודז' (פולין) וכיהן שנים רבות כחבר המחלקה הרפואית של העיריה, ניהל בלודז את מחלקת העינים בבית החולים ע"ש פוזננסקי . היה חבר ארגונים רפואיים: ממיסדי "טאז" בלודז ובפולין.
כיהן כסגן יו''ר של אגוד בתי-הספר הצבוריים התיכוניים היהודיים בפולין (מיסודו של ד"ר מ. ברודא) וכן היה ממיסדי המכון למדעי היהדות.
בשנת 1914 ביקר בארץ - ביקור למודים, משנת 1934 עד 1939 בכל שנה ולפעמים פעמים לשנה: בקור אצל הורים, במוסדות רפואיים ואצל בנו (בפנימיה של ביה"ס הריאלי בחיפה).
בשנת 1942 עלה לארץ - לישיבת קבע. חבר מרכז "קופת חולים" של ההסתדרות, חבר הנהלת קרן נכות, חבר המועצה הרפואית של קופת חולים, חבר הועד של אגוד מנהלי בתי החולים (גזבר), וממיסדי אגודת "אזע" בישראל.
מנהל בית החולים בילינסון משנת 1954. בבחירות לעירית תל-אביב (1955) נבחר למועצת העיריה מטעם מפא''י.
בקר בקונגרסים אופטלמולוגיים בין-לאומיים, בועידת ארציות ציוניות וכו'.
הוציא לאור את "סנונית" יחד עם ד"ר יוסף טננבאום, עסק בהוצאת הירחון הפונלני (ציוני) של פרופ' ברומברג . כתב מאמרים מעניני דיומא, ופרסם מאמרים מדעיים על מחלות עינים. הוציא באידיש חוברת על היגיינה של העין.
בנו (מאמו - סידה בת נתן טרטקובר) : אדם שתקאי (סגן אלוף - טיס, מראשוני הטיסים בארץ).
חיים צימרמן
נולד בשנת תרמ"ה (1885) בכפר לובאצ'ובקה שליד העיירה ברסטצ'קה שבפלך ווהלין (רוסיה).
לאביו הרב יואל (ראש-ישיבה ומחבר ספרים בהלכה) ולאמו חיה שרה בת בנימין זאב ברגר (מפקח חקלאי באחוזה גדולה).
למד בחדר ובבית-המדרש ואח"כ עבד בפקידות ובפנקסנות. הצטרף לאגודת "חובבי ציון" ואח"כ לציונות המדינית, ובעקב משבר-אוגאנדה, כשציוני רוסיה התיצבו בחזית "ציוני ציון", להתנגד לכל "מקלט לילה" זמני בארץ אחרת, התמסר יחד עם מספר חברים וחברות בברסטצ'קה ליסוד אגודת "עולי ציון", לשם הכשרה לעבודה חקלאית ולדיבור עברי כהכנה לעליה.
בשנת תרס"ח (1908) עלה לארץ והתחיל לעבוד כפועל חקלאי ברחובות, שם כבר היו אחדים מחלוצי ההכשרה שלו, ביניהם חיה-ברכה בת זאב ליברמן, שהיתה אח"כ חברתו-בחיים.
ב-1909 הלך לעבוד ב"חקלאות ממש", היינו בפלחה (כפי שקראו לה אנשי "הפועל הצעיר", שהוא היה מטובי חבריו בשנותיו הראשונות בארץ), והיה מראשוני הפועלים בחות כנרת ונשא באהבת-הארץ את התלאות והמחסורים של חלוצי כנרת. אחר-כך היה אחד משני הראשונים שנשלחו מהחוה לחרוש ולעבד את אדמתה ממזרח לירדן, היא אדמת אום-ג'וני, ואחר-כך אחד מהשבעה שהחלו לעבוד שם לא כשכירים אלא בנסיון הראשון של חבורת פועלים לעבד אדמה על אחריות עצמם ולהתקיים מפרי עבודתם. כשהצליח הנסיון, והמאזן השנתי של החבורה גילה רווח, החליט המשרד הארצישראלי ליסד שם קבוצה, היא קבוצת דגניה . אך הוא לא הצטרף לקבוצה להתישבות-קבע במקום שהוא חרש בו את התלם הראשון, באשר היה בדעתו להעלות את אביו ארצה, והרי לא יביאהו למקום שאין בו ביתכנסת. ובכן הלך ב-1911 עם ארבעה מחבריו והתישבו ביבנאל.
נוסף לעבודה שלו ושל רעיתו במשק ובחצר (לול, רפת, וכו'), שהיתה למופת רב-תועלת ליתר האכרים, הטה שכם גם לעבודת הצבור, כחבר ועד המושבה ובתקופה מסוימת אף ראש הועד, פעיל בכל יזמה וביצוע לפיתוח המושבה ומקורות המחיה בה, עד כי ברבות הימים הפכה מנקודה נדחת של פלחה חרבה לישוב גדול ומשגשג - "אם מושבות בגליל התחתון". לפני מלחמת העולם א' יסד יחד עם אחיו הצעיר שמואל ואחדים מחבריו ארגון בלתי-מפלגתי משותף לכל ישובי הגליל בשם "הסתדרות החקלאים בגליל", שמרכזו בטבריה (שנקרא אז "משרד המושבות") פעל רבות לטובת הישובים בעניני פנים ובקשרים עם המוסדות המישבים (והמשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית ופקידות חברת יק"א - פיק"א). ביחוד הגדילה ההתאחדות לעשות בשנות מלחמת העולם בהשתדלויות אצל השלטון הצבאי והאזרחי של הטורקים ובעזרה למגורשי יפו ותל