בעלה עסק בגידול טבק ובחכירת אחוזות והגיע לאמידות והיא שקדה על עשית טוב וחסד. ביתה היה בית הכנסת אורחים לעוברי דרך ולפועלים יהודים שבאו ממרחקים לעבודות עונתיות, ובנסעה כל שבוע לעיירה הסמוכה היתר. לוקחת עמה מכל טוב המשק לחלק לעניים ואף כספים לגמילות חסדים.
שנים מהבנים עלו לארץ (שמואל וצבי) והתערו באדמתה ושמואל הבכור נשלח מטעם יהושע חנקין לבסראביה לרכוש קונים ומתנחלים לאדמת רחובות, הביא אתו בשובו לארץ בתרנ"א את הוריו ויתר בני ביתם. תחילה שכרו דירה בראשון לציון, אך בגלל המשטר החמור של בלוך פקיד הבארון, שהגביל את זכות הישיבה של "זרים" במושבה, הוכרחה לעבור ל"נחלת ראובן" שנוסדה אז על אדמת "ואדי חנין" ולדור בצפיפות בחדר שבמרתף, ואח"כ להתנסות בגיל קשיש בכל התלאות של חלוצי נס ציונה בימים ההם. אסתר רייזה מצאה לה כאן רצון ויכולת להיטיב לזולת, בעיקר למשפחות הפועלים העניים ולעוברי אורח, בהכנסת אורחים וגמילות חסדים. זכתה לראות את בניה בין מיסדי המושבה נס ציונה ועמלים לשגשוגה, ואת כל משפחתה משתרשת בארץ ופעילה בבנין הישוב והמשיכה במעשי צדקה וחסד עד זקנה ושיבה.
נפטרה בנס ציונה, ח' חשון תרפ"א (20.10.1920).
צאצאיה: פרץ, שמואל, צבי, ינטה אשת אפרים קומרוב, ביילה אשת האגרונום יעקב ברגמן, לאה.
המשוררת רחל (בלובשטיין-סלע)
נולדה בראשית שנת תרנ"א (20.9.1890 לפי הלוח הישן) בוויאטקה שברוסיה הפנימית.
לאביה איסר אריה ליב בלובשטיין (תלמיד-חכם, סוחר, ממיסדי בתי היתומים הקרויים על שמו בתלאביב וברמת-גן) ולאמה שרה בת הרב משה מאנזלשטאם מריגה.
בעודה ילדה קטנה נתיתמה מאמה. עברה עם המשפחה לבאקו עיר-הנפט. למדה בגימנסיה רוסית לבנות בפולטאווה ובבית-ספר לציור בקיוב.
בהשפעת אחיה הד"ר יעקב סלע (בלובשטיין ) (ראה עליו בכרך א', עמוד 260) נעשתה ציונית, ובשנת 1909 עלתה לארץ יחד עם אחותה שושנה בלובשטיין (סופרת ומוסיקאית), הצטרפה למחנה חלוצי העליה השניה והיתה פועלת חקלאית ברחובות ואח"כ בחות-הפועלות הראשונה שבהנהלת חנה מייזל בכנרת.
למדה את השפה העברית, וביחוד שקדה על לימוד התנ"ך והתעמקה בצפונות היופי והעוז שבלשונו.
ב-1913 יצאה להשתלם במכון לחקלאות בטולוז שבצרפת, וכשנסעה בקיץ 1914 לביקור המשפחה ברוסיה נשארה תקועה שם בגלל פרוץ מלחמת העולם, ובשנות המלחמה היתה מורה לילדי הפליטים היהודים בבריאנסק ובסאראטוב שברוסיה הפנימית.
בסוף שנת 1919 חזרה לארץ באניה "רוסלאן", הזכורה בהיסטוריה הציונית כפותחת העליה מרוסיה אחרי מלחמת-העולם הראשונה. אז עלה גם אביה, ולאחר-זמן באה גם אחותה בת שבע גולדשטיין (אמה של הפסנתרנית אלה גולדשטיין ), ואף כי בריאותה כבר היתה מעורערת מתלאות וממחסור בתקופת המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים, לא בחרה במנוחה בבית המשפחה, אלא הלכה להמשיך בהגשמה חלוצית בעבודה חקלאית בקבוצת דגניה. כשגברה מחלתה ולא יכלה עוד לעבוד במשק, עלתה ירושליימה ועבדה בתור מורה לילדות מבנות עדות המזרח, אך מחלת הריאות גברה בה עוד יותר עד שהוכיחה לפרוש גם מעבודה זו.
חזרה לקבוצה ובתקופות ההפוגה במחלתה השתדלה להיות לתועלת בעבודות קלות, תוך השתמרות מהעברת מחלתה לאחרים, אך בעיקר עסקה בכתיבת פרוזה ושירה (עד 1920 היהה כותבת ברוסית ומאז ואילך בעברית), שפרסמה בעיקר ב"דבר", ועם הרגשת הדעיכה האטית של אור חייה השתדלה לנצל כל יום וכל שעה לגמוע את יפי ההויה ולהאציל מאור נפשה על סביבתה בדברי שירה.