בין ציונים ל"לא-ציונים" בניהול העבודה המעשית בארץ-ישראל, שיועבר מידי "ההנהלה הציונית" לידי "הנהלת הסוכנות היהודית'', היה צורך באישי-מינהל לא-ציונים שיבואו ירושלימה להטות שכם לעבודה. אך "לא-ציונים" אמתיים לא היו להוטים להחליף מקומות ועמדות באירופה או באמריקה במשרות-מינהל בעיר האסיאטית ירושלים, ולכן נאלצו ראשי הלא-הציונים שבמועצת הסוכנות היהודית לקבל את הד"ר סנאטור בתור "לא ציוני", ומאחר שממילא עסק בשרות העזרה ליהודים, הסכים ברצון רב לעסוק בעבודה דומה בירושלים, בעזרה ליהודים לבנות את מולדתם ולהכין מקלט ומחיה ליהודים מהגרים מאונס או מתוך משיכה אידיאלית לארץ-ישראל, והלא-ציונים נתנו בו אמון, שלמרות זיקתו החיובית לציונות יפעל בירושלים כאחד "משלהם" לטובות היעילות הענינית ללא השפעה מחישובים "ציוניים" או מפלגתיים.
ב-1930 חזר לארץ כחבר "הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל" תחילה בתפקיד גזבר ואח"כ כמנהל מחלקת העליה. כגזבר לא עלה בידו להשביע רצון את כל המפלגות והמוסדות הציוניים, באשר אמצעי הקופה לא הספיקו למילוי כל הדרישות... וכמנהל מחלקת העליה לא היתה דעתו נוחה מהמדיניות של חלוקת רשיונות העליה לפי שיקולים שלא נראו ל"לא ציונים", וב-1935 פרש מעבודתו בהנהלת הסוכנות.
ב-1937 נתמנה למנהל אדמיניסטרטיבי של האוניברסיטה העברית, בה השקיע - כמו מקודם בהנהלת הסוכנות - הרבה כושר ארגוני ומינהלי ורחבות-אופק כלכלית לביסוס הקיים ולפיתוח והרחבה תוך התקדמות זהירה ומחושבת. ביחוד הגדיל לעשות בסמכות מורחבת יותר משנתמנה ב-1949 לסגן-נשיא אכסקוסיבי ולחבר בחבר-הנאמנים של האוניברסיטה, ועקירת האוניברסיטה מבניניה בהר הצופים והצורך להפעילה ולקיימה בבנינים שכורים ופזורים בחלק הישראלי של העיר, ואף הצורך להוסיף לה מחלקות בהתאם לצרכי המדינה - וכל אלה דרשו ממנו מדה מוגדלת של התמסרות ואימוץ היכולת, והוא נתן את הנדרש ממנו בלא לחסוך עמל ובריאות.
נתכבד ע"י הממשלה הבריטית באות כבוד O.B.E.
בחיים הצבוריים היה פעיל בקבוצת "ברית-שלום'' ואח"כ בקבוצת "איחוד", שמטרתן היתה לטפח את ההבנה והשלום בין היהודים ובין הערבים תושבי הארץ, מתוך הכרה בזכות הערבים לריבונות לאומית, שוה לזכות זו של היהודים. ואף כי השקפותיו אלה לא היו פופולריות בישוב, הגן עליהן באומץ של אדם הנאמן לאמת שלו.
במאי 1953 יצא לסיור לימודי בארצות אירופה, אנגליה ואמריקה, לעמוד על דרכי הפיתוח והארגון של אוניברסיטאות מודרניות, כדי לאסוף לימוד להועיל לאוניברסיטה העברית, - ובדרכו זו השיגהו המות.
נפטר באטלנטה שבארה"ב, כ"ד חשון תשי"ד (2.11.1953) וביום י' כסלו תשי"ד (17.11.1953) הובא ארונו לקבורה בירושלים.
אלוף יצחק רבין
נולד בא' אדר תרפ"ב (1.3.1922) בירושלים. לאביו נחמיה רבין (מותיקי תנועת הפועלים וההגנה, חבר הגדוד העברי האמריקאי, שאחרי מלחמת-העולם הראשונה נשאר להשתקע בארץ) ולאמו רוזה כהן ז''ל (אישיות יוצרת ולוחמת למען צבור הפועלים ועניני הצבור העברי בכללו - ראה כרך ד' עמוד 1690).
בשנתו הראשונה עברה המשפחה לתל-אביב. כאן למד בבית החינוך לילדי העובדים ואח''כ בבית-הספר החקלאי בגבעת השלשה. משם עבר לבית-הספר כדורי שלרגלי הר תבור, הצטיין ביחוד בכימיה, פיסיקה ותורת הקרקע, ובגמרו את בית-הספר ב-1940 קיבל את פרס הנציב העליון ווקופ (בסך שבע לירות סכום מכובד מאד בימים ההם), אמר להשתלם בהשקאה ובניצול האנרגיה של המים ונרשם לבית-ספר גבוה למקצוע זה בארצות הברית (לכשתפתח הדרך לנסיעה אזרחית פשוטה אל מעבר לים, - כי באותו זמן היתה הדרך חסומה בגלל מלחמת העולם), והתכונן לחיי חקלאי ויצא עם הגרעין שלו (גרעין של "הנוער העובד", אליו השתייך מגיל 12 ואילך) להכשרה מעשית ברמת יוחנן.
ב-1941 הוצע לו להצטרף ליחידה שתהיה מיועדת לתפקידים מיוחדים, העלולים להיות מסוג צבאי, להגן על היאחזות בקרקע ולהשתתף כעובד חקלאי מגויס בחשאי בהקמת נקודות (היינו בכיבוש בסיסים לכח הישראלי ובייצובם ובביצורם), הסכים והצטרף, כמו רבים אחרים מבין חבריו ומהנוער העברי בארץ. יחידה זו היתה הפלמ"ח בראשיתו. יחידה שכבר היה לה עבר צבאי מאז השתתפותה בפלישה לסוריה ככח-עזר לצבא הבריטי. נשלח לפלוגת היחידה שבבית-אורן, שהתחילה להתאמן בעזרת מדריכים אנגליים לפעולות-מחץ נוספות לעזרת הצבא הסדיר כשיהיה צורך בכך.
בסוף 1941 השתתף בקורס למפקדי-כיתות, בפיקודו של יגאל אלון, חברו מביה"ס כדורי. אח"כ שימש כמדריך עד אפריל 1942. והנה התקרבה סכנת הפלישה הגרמנית למצרים ומשם לארצנו, ורבים מהפלמ"ח גויסו ל"יחידת משמר העמק", שנועדה להיות יחידת חבלנים, שתפעל במקרה שהאנגלים יצטרכו לפנות את ארץ-ישראל בלחץ