מברלין) שהצליח לשכלל את המכונה שתעבוד ביעילות ותספק תוצרת ניכרת. הם מסרו את התוכניות לבתי מלאכה שונים (לכל אחד חלק אחר, מבלי להסביר להם על מה הם עובדים), שכרו בית מלאכה משלהם - ושם הרכיבו את החלקים.
תוך זמן קצר הקימו מפעלי גפרורים גם במצרים ובקפריסין. מלבד מחיר המכונות קיבלו אחוזים מהכנסות המפעלים, עבור שימוש בפטנטים.
עם רווחיהם פנו לענף חדש, אשר אף הוא סבל אז מחוסר יבוא: טקסטיל.
סוף המלחמה העמיד ענף הטקסטיל בארץ במצב קשה. העבודה להספקת השוק המקומי גם לא משכה את האחים מאיר. "בשביל הארץ", חשבו, "מיצרים במטרים - ובשביל חוץ-לארץ, בקילומטרים ''. והחליטו לייצר בקילומטרים.משה יצא לאירופה לחפש קונים, לארגן יצוא בממדים ממשיים. תוך זמן קצר, הצליח להפיץ את התוצרת הישראלית בכל מדינות אירופה.
משרדם בציריך נהפך למרכז הכובד שלהם, והאח משה "שר החוץ" שלהם הצליח לבצע עסקים בסכומים ניכרים במטבע זר, כשאחיו הוגים ברעיונות חדשים וקובעים קוי פעולה של החברה, ומגשימים את היצירה בארץ.
עד הקמת המדינה היו עסקיה של החברה פשוטים בתכלית. הארץ היתה חברה בגוש השטרלינג, לא היתה דאגה להשגת דביזים לחידוש מלאי חומרי הגלם. אולם עם קום המדינה עמדה החברה בפני אותה בעיה שעמדה בפני שאר המפעלים: כיצד להבטיח חומרי גלם ? תשובתם היתה: הגברת הייצוא. למרות שהיה בהרבה יותר קל (ומשתלם ברווחים מידיים בלירות ישראליות) לייצר למען השוק המקומי, החליטו כי כדאי יותר למכור תמורת דביזים.
לפי חוקי הפיקוח על המטבע הזר, היתה נכנסת כל תמורת המכירות בחוץ-לארץ לאוצר הישראלי והחברה היתה צריכה לבקש הקצבת דביזים בכל פעם שרצתה לייבא חומרים. כדי למנוע אי-הבנות, הגישו למשרדי הממשלה שני טפסים בעת ובעונה אחת: בקשה לייצוא סחורה, בקשת רשיון ליבוא חומרים ומכונות. כך הבטיחו לעצמם את ההנאה מייצואם בלי להכביד על האוצר הישראלי בבקשת מטבע זר.
לסחר החוץ הישראלי אין תקלות וקשיים בלבד. יש לו מעלות לא מעטות - ואותן למדו האחים מאיר לנצל.
הם הבינו שאם מבקשים תרומות מיהודי הגולה לבם מתמלא רחמים והם יתרמו בלא חשבון. אולם ברגע שישראלי פונה אליהם בהצעת עסקים, הופכים הם אנשי ביזנס קרים. הם לא ישלמו בעד סחורה ישראלית סנט אחד יותר מאשר בעד אותה סחורה, אם תוצע להם, למשל, על ידי אנגליה.
הכלכלנים בארץ, סבורים האחים מאיר , אינם יודעים להעריך זאת. עצם נכונותו של הסוחר היהודי באמריקה, צרפת, או הודו לקנות מישראל באותם התנאים שהוא קונה מאנגליה הוא הישג גדול לסוחר הישראלי. כי אנגליה רכשה את לקוחותיה לאחר מאמצים של שנים רבות ובעזרת ויתורים רבים.
עוד דבר אשר הכלכלה הישראלית לא ידעה לנצלו: חושו של היהודי לעסקים. "אפילו במצוקת הגלות לא נפגם חוש זה", אומר מאיר, "ואילו המדינה הצליחה לעשות זאת במהירות רבה על ידי משטר הקצוב והפקוח שהוטל, לא היתה כל המרצה לתעשיין ולסוחר הישראלי למכור את סחורתו לחוץ-לארץ. הוא הרויח יותר בחנות ברחוב אלנבי, תל-אביב (וכו), מאשר מעסק עם יבואן מניו-יורק. זה גם חסך לו טרדות אדמיניסטרטיביות".
אולם לא רק היתרון היהודי זכה לתשומת לבם. לא פחות ענינו אותם נקודות התורפה בכלכלת מדינות זרות. כך, למשל, היה, כאשר בארץ ישראל החמיר מצב התזונה, לא היה כמעט כל מלאי בידי הממשלה. בקפריסין הסמוכה הציעו סוחרים לממשלת ישראל תפוחי-אדמה במחיר 23 ל"י הטונה, לקבלה במחסנים המקומיים (בקפריסין).
אותו זמן נודע להאחים מאיר כי בארגנטינה קיים מצב קשה ביותר: האיכרים זעקו לעזרת הממשלה להפטר מעודפי יבול תפוחי האדמה בארצם. הם פנו לממשלת ארגנטינה והציעו לה את נכונותם לעזור להם להפטר "מן הזבל" המפריע... ואף הציעו להם לעשות עסק: לשכור בדולרים אניות קרור ארגנטיניות, שעמדו מחוסרות עבודה בגלל צמצום ייצוא הבשר, להוביל את תפוחי האדמה לישראל, ושעלו למדינה 17,500 ל"י הטונה עד חיפה (אילו שכרו אניות קירור אמריקאיות, למשל, היתה ההובלה בלבד עולה 25 ל"י הטונה).
ממשלת ארגנטינה הסכימה אף לקבל חלק מהתשלום עבור ההובלה בטקסטילים ישראליים.
והאחים מאיר מסכמים: "כולם היו מאושרים. ארגנטינה, ממשלת ישראל וגם הם - האחים מאיר".
במשך השנים הקימו כמה חברות ותעשיות: "מאיר חברה להשקעות בע"מ" (סחר חליפין, יצואנים ויבואנים); "מאיר מפעלי טקסטיל" (מייצרים צמר סרוק וצמר מנופץ - אריגים ובדים לגברים ונשים); "מאיר מפעלים חימיים'' (מייצרים עור מלאכותי, שעונית פלסטית ומפות, צעצועים, ניר מצופה פלסטיק, בד קטיפה מלאכותי, "וימקול" - הצבע הפלסטי הפלאי וכו'); "פלמה טקסטילים בע"מ; "פלמה בע"מ"; חברה אחות - "צ. ט. מ. צנטרייד מאיר קורפ. בע"מ" (עם סניפים בג'נבה ובפריז).
בתי החרשת שלהם - באזור התעשיה החדש בפתחתקוה.
בתל-אביב, בנתניה ובחיפה פתחו חנויות מיוחדות בשם "טורטקס" להפצת תוצרת "מאיר".
כדי להבטיח שהמפעלים התעשייתיים יהיו מן הסוג הרצוי, יש - לפי דעתם, להעמיד את הכלכלה במצב של התחרות מתמדת, אשר בה תהיה זכות קיום רק למפעל חיוני ומשתלם. כלומר: מפעל המסוגל למכור