את השכל, זה ההון הנמצא בשפע בעם ישראל, לעבודה במקום הידים הזולות, - וכצעד ראשון לכך המציא ובנה מכונה לשתילת חטה. בהדרגה שכלל את המכונה, וכשהתגורר בברלין, נזדמן לו לכבד בהסעת המכונה אף אורח מארץ-ישראל, דוד בן-גוריון , כשעבר בברלין בעניני ה"הסתדרות" או תנועת פועלי ציון העולמית, משנמצאה המכונה יעילה אף בנסיון מעשי, רשם עליה פאטנט בכעשרים ארצות, וכשהציג אותה באיטליה בשתילת אורז, זכתה בפרס ראשון.
נשא לאשה את יהודית, בת יוסף דובקין ואחותו של אליהו דובקין (ראה כרך ג' עמוד 1374).
ב-1927 עלה לארץ והתישב בדגניה ב', שם עשה את ניסויו במכונת-שתילה רתומה לחמור והפיק יבולי שעורה בשיעור 600 ק"ג לדונם (במקום 200-150 ק"ג בשיטות הרגילות), אך למרות ההצלחה הגלויה והמשכנעת לא עברה החקלאות הישראלית ל"פלחה שתלנית", באשר המחסור באנשים היה גדול מהמחסור בקרקע. בינתים עמד על עוד מחסור אחד בחקלאות ארצנו: המחסור במים, שבלעדיהם אין להוציא לחם ומחיה מן הארץ, ובתור מהנדס החל מתענין ומתמחה ביחוד בהנדסת-מים. והנה נמצאה לו הזדמנות לנסות ולהראות גם כאן את יכלתו. המשק השכן בית זרע קיבל מהסוכנות היהודית תקציב להתקנת מפעל השקאה ממימי הירדן. לפי תכנית מהנדסי מחלקת ההתישבות היה צריך להעלות את המים במשאבה לגבוה 28 מטר, והנה הציע בלאס להתקין את המשאבה במעלה הנהר, במקום גבוה יותר, שהמשאבה לא תצטרך להעלות את המים אלא לגובה מועט, ובכך יחסכו חשמל בתמידות, בכל מטר מעוקב מים שישאבו, ומשם יוזרמו המים בכח הגראוויטאציה במורד קל באקוואדוקט. לתכנית זו הצטרפה דגניה ב' ואיפשרה גם את הקמת משק אפיקים. לפי התכנית המקומית אמרו לסדר אספקת 300 מ"ק מים לשעה לכל משק, אך בסוף נענו המשקים לשידולו והסכימו להגדיל את הכמות הכללית ל-1500 מ"ק לשעה, ותוך ביצוע הגדיל אותה על דעת עצמו ל-2000 מ', והזהיר אותם, שעוד יתחרטו על שלא בנו את התעלה ל-5000 מ"ק. ואכן הצטערו על כך כעבור שנים מעטות הוכרחו להתקין מפעל נוסף.
ב-1930 השתקע בתל-אביב ופתח לו משרד פרטי לתיכנון מפעלי מים, ובמשך 18 שנה תיכנן וביצע רוב של מפעלי ההשקאה בהתישבות וגם חלק ניכר בחקלאות הפרטית. בינתים חקר את הבעיות הכלליות של אספקת מים בארץ ותיכנן מפעלים בקנה-מדה אזורי והתוה קוים ראשונים למפעלי-מים בקנה-מדה ארצי. הנה כי כן תיכנן וביצע עוד באמצע שנות השלשים, לפי הזמנת לוי אשכול (אז שקולניק ) מהסוכנות היהודית את מפעל המים לעמק-יזרעאל המערבי (את הרעיון בדבר האפשרות הביע תחילה בשיחה מקרית ברכבת העמק עם לוי אשכול , אך אז היה זה רעיון נועז מדי בעיני שומרי הקופה הלאומית, החולה בריקנות כרונית, ורק לאחר האפשרויות שנפתחו עם הטרנספר הגרמני, נדרש בלאס לגשת אל הענין ברצינות ולהכין תכנית, וכך נגאלה אימת העמק המערבי מהיובש ונוצר הגרעין הראשון לחברת "מקורות" בהיקף ארצי).
בתקופת הדכאון בשל גזירת "הספר הלבן" והחנק הקרקעי ב-1939 ביקש ממנו הד"ר א. רופין (ז"ל) תכנית של "חזון לנגב" לעידוד הרוחות בקונגרס הציוני. ואכן סיפק אז קוים כלליים של חזון "אפיקים בנגב'' למים שיוזרמו שמה, תחילה מהצפון הקרוב (מקידוחים בדרום הארץ על סף הנגב), אחר-כך מהצפון הרחוק (מהירקון), ובשלב סופי מהצפון הרחוק-מאד (מהירדן), ובשנות מלחמת העולם, כשלא היתה אפשרות לביצוע מפעלים מחוסר חמרים, הקדיש את זמנו לתיכנון ארצי גדול ובסתיו 1946, כששיוע הצורך לתת תשובה מעשית לדיכוי הבריטי ("השבת השחורה", כליאת ראשי הישוב במחנה מעצר ועוצר בן ארבעה ימים רצופים בתל-אביב) בא הזמן להגשמת התכנית של מפעל הנגב. לוי אשכול שהיה אז חבר בהנהלת הסוכנות הזמנית (הקבועה ישבה בפריס) הטיל את כל השפעתו להגשמת תכנית בלאס . וכתוצאה מזה - ממחרת יום-כיפור צצו 11 נקודות-ישוב בנגב, הוחל בביצוע ראשית תכניתו של בלאס בהנחת הצנור שסיפק להם מים. השלטונות הבריטיים לא הבטיחו שמירה על בטחון הקו, אך זו הושגה בשוחד לערבים על-ידי התקנת ברזים לבידואים, שיקבלו גם הם מי-שתיה מהצנור (אחד השייכים אף הקים בנין על מקום הברז וכך הבטיח לו שליטה ופיקוח על צריכת המים של קהל מחנהו) וכן סיפק הצנור מים למשטרת שובל, וכך נגאלו השוטרים מההכרח לרכב על גמלים (בגלל חוסר מים להשקאת סוסים) וניתן להם להחליפם בסוסים, ובדרך זו היו אף הבידואים והשוטרים מעונינים בשלמותו של הצנור. הצנורות לכך נרכשו מאת ממשלת בריטניה, שבשנות המלחמה התקינה ברחוב לונדון רשת-צנורות מיוחדת לכיבוי הדליקות מהרעשות ה"בליץ" הגרמני, ואחרי המלחמה פירקה את הרשת הזאת ומכרה את הצנורות.
לרגל הדיונים באו"ם על עתיד ארץ-ישראל בסתיו 1947, הובא בלאס לניו-יורק, כיועץ המשלחת הציונית, והשפיע על עיצוב הגבולות בהתאם לצרכי ההשקאה בעתיד. ומשפרצה מלחמת הקוממיות עבר מתיכנון-מים לתיכנון-אש, ובמשך חצי שנה עסקו הוא ומשרדו בתיכנונים לתעשיין הצבאית הישראלית ובין השאר ייצר את ה"פיאטים" הראשונים מתוצרת הארץ ומוקשים מסוגים שונים. מיד אחרי שקוט הארץ נכנס לשרות הממשלה, ארגן וניהל את אגף המים במשרד החקלאות, ובסמכותו זו פיתח את השלב הראשון של תכנית המים לנגב בקידוחים נוספים ובהתקנת רשת-צנורות מוגדלת ומורחבת בהתאם לצרכים הגדלים בהרחבת הישוב וההתישבות וכיבוש השממה. אח"כ עבר לנהל את חברת "תכנון המים לישראל", הידועה בשמה המקוצר תה"ל (שותפות הממשלה והמוסדות הלאומיים) ובמסגרת זו בוצע השלב השני, העברת מי הירקון לנגב, וניגש לביצוע השלב השלישי, מפעל הירדן, המתקדם בקצב אטי בגלל מניעות פוליטיות בינלאומיות, אבל סופו להתגשם. אך לא לנגב בלבד מוקדשת פעולתו, אלא לכל הארץ,