כחבר המרכז של "הפועל הצעיר", השתתף ב-1920 בועידת פראג, בה הונח היסוד ל"התאחדות" (ארגון-גג עולמי של "הפועל הצעיר" בארץ ו"צעירי ציון" בגולה) ונבחר להנהגתה המרכזית, ואחרי איחוד המפלגות "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" בארץ ל"מפלגת פועלי ארץ-ישראל" נבחר גם בה לועד המרכזי. כן נבחר מטעם "הפועל הצעיר" לועידת לונדון (1920) ולקונגרסים הציוניים מה-11 עד ה-17, ובהם נבחר לועד הפועל הציוני, מ-1920 עד 1933, ולחבר ועדת הבנקים. היה יוזם "בנק העבודה" וחבר הנהלת בנק הפועלים. נבחר לאסיפת הנבחרים ולועד הלאומי, ובשנות 1926-1924 היה חבר מועצת עירית תל-אביב ומנהל מחלקת הכספים שלה. באותו זמן ביצע מעשה רב, כשהתגבר על התנגדויות של "זהירים ביותר" ו"סחף" את העיריה לעיסקה רבת הוצאות ואחריות כספית - לרכישת אדמות הצפון שליד הירקון, מעשה נועז מאד ורב-סיכון בשעתו, אך השנים הקרובות שלאחר-כך אישרו, שזה היה מעשה מרחיקראות לטובת העיר, הרחבתה ופיתוחה. ב-1920 יסד את הדפוס הקואופרטיבי "הפועל הצעיר" וניהל אותו עד 1928. משנת 1929 היה מנהל "הוצאת שטיבל" בארץ, ובתפקידיו ה שקד על טובת הסופר והספר העברי למעלה מחישובים עסקיים קרים, ואף הצטרף למסעו של ביאליק בארצות-חוץ למען החדרת הספר העברי הארצישראלי לבתי ישראל בתפוצות הגולה.
בשנות 1941 יסד את "הוצאת ספרים נ. טברסקי, חברה בע"מ". משיסד לו בית-דפוס פרטי משלו, נכנס לשורת המעבידים פועלים שכירים, הרכושנים בעלי היזמה הפרטית, ולא היה לו עוד מקום בהסתדרות העובדים ובמפלגה פועלית, אך זיקתו הנפשית לצבור הפועלים לא פסקה וזכר "חסד נעורים" הדדי זה בא לידי ביטוי בפעולתו המו"לית, כשהוציא את 13 הכרכים של "פרקי הפועל הצעיר", המשמשים מצבת-זכרון נאה לתקופת מפעל-הגבורה החלוצי של הפועל בארץ בתנאים הקשים של ימי-בראשית. גם בניהול עסקו הרכושני הפרטי נתגלה בו איש-הרוח האידיאליסטי. היה מקבל כל אדם בסבר פנים ומטה אוזן קשבת לרצונו, בקשתו או הצעתו, ומושיט עזרתו לסופרים שיוכלו לעשות במנוחה בעבודתם. כתבי-היד של הספרים שהוצעו לו להוצאה היה קורא בעצמו ובודקם מבחינת הרמה הספרותית והצורך הצבורי והלאומי, ולא פעם אירע, שבהגיע לידו ספר שמצא אותו ראוי להדפסה לתועלת הצבור, היה משקיע כספים בהוצאתו בלי שיקולי רווח והפסד, אף כי החובה להוציא ספר כזה מוטלת על מוסד לאומי או צבורי ולא על איש-עסקים פרטי.
גם בשנתו האחרונה. בין מחלה למחלה ובין ריפוי לריפוי, המשיך בשקידתו על האדרתו והפצתו של הספר העברי והמשיך במפעל חייו עד הסוף.
נפטר בתל-אביב, א' חשון תשי"ד (10.10.53) ונקבר בבית-העלמין הישן.
צאצאיו: עמיהוד, שרה, רות, דן .
יוסף משה ברונר
נולד ב-יאס (רומניה), ב' תשרי תרל"ב (18.2.1872).
לאביו ישראל מרדכי ולאמו אטל בת יעקב כהן .
בשנת תרל"ז (1877) עלה עם משפחתו לארץ והתישבו בצפת.
קבל חנוך מסורתי בחדר ובישיבה.
בשנת תרנ"א (1891) נשא לאשה את שפרה בת מת תיהו גרינברג בצפת.
ב-1892 עבד זמן מה בזכרון-יעקב.
עבד כפועל ברחובות וכן בואדי-צ'ראר בהנחת פסי הרכבת יפו-ירושלים.
היה בין המועמדים להתישב ביריחו (הדבר לא יצא לפועל).
כש-דב בר שליפיאן - דב"ש (ראה כרך א', עמוד 321) יסד במינסק את "אגודת האלף" (תרנ"א) תכנית, שלפיה יוכלו אלף יהודים להתישב בארץ ולעסוק בחקלאות ע"י פעולה מלוכדת, קבל את הצעתו של יהושע אוסוביצקי (מנהל הפקידות של הבארון בגליל העליון) להתישב על אדמת עין-זיתים, ע"י צפת (שרכש עבור אגודת המתנחלים שנוסדה ברומניה ביזמתו ובפעולתו של דוד שוב , וזה ויתר על האדמה הזאת, היות ויסד במקומה את משמר הירדן ואח"כ את ראש-פינה). אגרונומים מצאו את האדמה מתאימה למטעי גפנים. הוקמו שלשה בתים וניטעו גפנים. ברונר נצטרף לראשוני המתישבים, ונחשב אז "כמומחה" ומדריך, אחרי שעבד ברחובות ועוד בחקלאות. המתישבים לא התחשבו עם ההוראות שניתנו על ידו ועל ידי האגרונום ברגין וכו', ומאחר ששרשי הגפנים שניטעו באדמה הפוריה הגיעו לשכבת אבן-סיד אשר תחתיה, ומאחר שלא יכלו לינוק לשד - מחיה כפי הצורך, נבלו הגפנים וכספי האגודה - אבדו.
ברונר חזר לצפת ועבד 1/2 4 שנים אצל ד"ר בלידען, הרופא של העיר. למד רפואה ורוקחות והועבר בתור רוקח וממלא מקום רופא במשמר הירדן.
בשנת 1902 כשפרצה החולירה בארץ נסע ליבנאל והיה אחראי במשך 5 שנים כרופא ורוקח על כל הסביבה (מסחה, סג'רה וכו').