מוניס, שאנשי לח''י הניסו ממנו את הערבים), יצא עמהן לפעולות בשרון ובשומרון, ניקה את הכפר ביד עדאס שליד מגדיאל ובפיקוד חטיבת אלכסנדרוני מילא תפקידי שמירה וסיור בגבול "המשולש". ומשהוסכם בסוף מאי 1948 בין מרכז לח"י ובין מרכז הגיוס בארץ, שאנשי לח''י יצטרפו לצבא כגדוד, צורפו לחטיבת שריון ו"דב" פשט את שמו המחתרתי וחזר להיות יעקב גרנק , מפקד פלוגה בגדוד הפשיטה, ונתגלה כקצין מוכשר ביותר בצבא לוחם סדיר. השתתף בראשונה בהדיפת הלגיון הערבי מכפר-יהוד (יהודיה), ובהתקפה הגדולה בחזית המרכז כבש את כפר טירה ופרץ לעבר בית נבאללה, ואחרי עמדו ימים אחדים בקרב קשה על דיר טאריף, וכל עזרה לא נשלחה לו, הצליח להוציא את רוב אנשיו מהאש. בסוף קרבות "עשרת הימים" כבש את חרתיה בדרום ובהפוגה יצא לקורס לקצינים והצטיין בו בתיכנון פעולות טקטיות. משנתחדשה המערכה בנגב היה גדוד הפשיטה כח-המחץ העיקרי נגד המצרים. אחרי שבע הסתערויות-שוא על משטרת עיראק סואידן, הוטל הדבר על דב, והוא כבש את המבצר ואת הבטחתו לקיבוץ נגבה, שסבל רבות ממבצר-אויב זה, להביא לו את הדגל מעל מגדלו. גם בגזרת נירים הפתיע את האויב במהלומה מוחצת. וכך המשיך במיבצעי גבורה, עד אשר נפל בכיבוש עוג'ה אל-חפיר (ניצנה), על גבול מצרים, כ"ד כסלו תש"ט (26.12.48).
בפקודת המטכ"ל נקבעה לו דרגת סרן בצה''ל. הוצאת "סולם" הוציאה חוברת לזכרו.
יוסף שמחון
נולד בנוה צדק שביפו-תל-אביב, י''ג כסלו תרפ''ו (30.11.1925).
לאביו רפאל (בן הרב יוסף שמחון , מראשוני הרבנים והמחנכים ביפו. - ראה כרך א', עמוד 183) ולאמו פנינה בת יעקב מזרחי מחברון.
למד בבית-הספר "אליאנס" וב"תחכמוני", ואחרי שגמר את בית-הספר יצא לעבודה. הצטרף לתנועת-הנוער בית"ר ואח"כ גם למחתרת אצ"ל והשתתף בכל המיבצעים הנועזים והמסוכנים. כשהלך עם החבורה להתקפת "החרמה" על מחסן נשק של הצבא הבריטי במחנה סרפנד, נפצע ברגלו ונתפס יחד עם חברו שמחה אשבל . בבית-הדין הצבאי הצהיר, שבתור לוחם לשחרור העם והארץ הנו רואה את עצמו כשבוי-מלחמה ואינו מכיר בסמכות חבורת הקצינים הזרים לשחק לפניו בתפקידי שופטים. ההצהרה בפשטותה ובטבעיותה עשתה רושם מעורר כבוד, אך בית-הדין לא התרשם ממנה ודן את שניהם למיתה, והוא הגיב על הכרזת פסק-הדין בשירת "התקוה". חבריו חטפו חמשה קצינים בריטיים והודיעו שתהיינה תליות תחת תליות, והמפקד הראשי של הצבא הבריטי בארץ החליף לשני הנדונים את גזר-דין המות ב"מאסר עולם", שלדעת הבריטים היה עלול להסתיים לאחר 15 שנה, או אפילו קודם לכן לרגל חנינה או מה, ואילו לדעת שמחון וחבריו יתקיים המאסר רק זמן קצר מאד, לכל היותר עד לגירוש הבריטים מן הארץ, אבל קרוב לודאי שלזמן קצר אף מזה - עד לבריחה מהכלא, כדי להשתתף בפועל בגירושם...
ואכן משגברה בחוץ סערת המלחמה לשחרור המולדת, לא יכלו הלוחמים האסירים לשבת בשלוה תחת מחסה חומות הכלא המרכזי בירושלים, ואחרי עבודת הכנה יסודית בניהולו של יוסף שמחון עזבו את הכלא באחד הערבים 12 אסירים, שמונה מאנשי לח"י וארבעה מאנשי אצ"ל, כשירדו בטפוס על צנור הביוב ובזריזותם הצליחו לצאת מתוך השטח המבוצר והשמור בקפדנות יתרה, שקראו לו עוד בכינוי "בווינגראד", והצטרפו מחדש לשורות הלוחמים איש-איש בארגון שלו. ויוסף המשיך במיב צעים נועזים נגד הבריטים, כגון פיצוץ בנין הבולשת ביפו, ועוד, ובפעולות כוחות אצ"ל במחתרת בחדשים הראשונים של מלחמת השחרור, ואח"כ במערכה הגלויה של אצ"ל לכיבוש יפו, בעת שהבריטים עדיין הגנו עליה. ואחרי קום המדינה וצאת הבריטים המשיך בפעולות נועזות במלחמת השחרור בשפלה, ובדרך-לא-דרך עלה עם מספר חברים לירושלים הנצורה והיה מטובי המפקדים של כוחות אצ"ל בגיזרת ירושלים ובכיבוש הכפרים בסביבתה הקרובה.
נשא לאשה את דבורה בת חיים לדרברג, שהכיר אותה לרגל שרותה בכוחות אצ"ל בירושלים במלחמת השחרור.
אחרי תום המלחמה נאבק קשה במלחמת הקיום, ולמרבה התלאות לקתה אשתו בשיתוק מחצית גופה. בסיוע מוסדות תנועת החרות נסע עמה לארה"ב, אך טובי הרופאים לא יכלו להושיע. כשחזרו ארצה לא נמצאה ליוסף עבודה מפרנסת בירושלים והוכרח לרדת לערבה, לעבוד בקידוחי המים והנפט.
תוך עבודתו כ"איש המגדל" בקידוח הנפט של החברה האמריקנית "טרי-קונטיננטל" בנגב, התמוטט מגדל הקידוח בעת שיוסף שמחון עמד על פסגתו, וכך נפצע ונקטעה רגלו, אבד את ההכרה ביום ח' אלול תשט"ו (26.8.55) ונפטר ביום י' אלול תשט"ו (28.8.1955) והובא לקבורה בירושלים.