התנדב לקבוצת הצנחנים הראשונה, שאירגן משה דיין כהמשך לפעולות הקומאנדו שלו בסוריה. צנחנות זו היתה פעולה משותפת של מפעל ההצלה היהודי ביזמה ארצישראלית ושל המפקדה הבריטית, והמטרה היתה להצניח בארצות הכבושות בידי הנאצים בחורים ובחורות יהודים יוצאי הארצות ההן, שיבואו בדברים עם היהודים, יגלו את מזימות ההשמדה של האויב הנאצי יארגנו דרכי הצלה ועליה ויעוררום להתנגדות פעילה, שלא יתנו את חייהם בזול, כצאן לטבח ויארגנו מעשי חבלה וריגול נגד הצבא הנאצי ולטובת צבאות הברית.
פלגי עבר את ההכשרה הדרושה בארץ ובמצרים ואח"כ הוצנח יחד עם חברו פרץ גולדשטיין מעבר לקוי האויב בשטח שליטת הפרטיזנים היוגוסלביים, ומשם עברו להונגריה והגיעו לבודאפשט מצוידים במשדר-רדיו ושאר "כלים". בבודאפשט הסתבך ב"עסק המיוחד" שהתנהל עלידי נציג "ועד ההצלה" בדבר "פדיון נפש" בעד יהודי הונגריה ועסק "רכבת ההצלה" ולא ניתן לו להתחיל בפעולה שלמענה נשלח, ובינתים נודע לו ולחברו, שלבולשת של הגרמנים וההונגרים כבר נודע על בואם. בכדי לא להמיט אסון על העוסקים בהצלת יהודים ולא לסכן את סיכויי "רכבת ההצלה", התיצב במרכז הגסטאפו והודיע, שהוא בא מטעם הסוכנות היהודית לראות את המצב בהונגריה כמות שהוא, כדי שהסוכנות תדע אם אמנם יש על מה ועל מי לסמוך בקשר לפדיון היהודים בעזרה חמרית של מעצמות הברית... אנשי הגסטאפו האמינו לו ואף נתנו לו "חסות" כפי שמגיע לשליח מארץ האויב לניהול משא ומתן, אך הבולשת ההונגרית לא התחשבה בכך והוא נאסר ונלקח מכלא לכלא ואף עינוהו להוציא ידיעות והודאות מפיו, ובסוף הצליח לברוח ולחזור לפעולה. במשך שלושת החדשים האחרונים של השלטון הנאצי בבודפשט עסק בארגון הצלה והתנגדות של תנועות החלוציות וציוניות בבודפשט. אחר השחרור, במשך שלושת החדשים הראשונים של סוף המלחמה, עמד בראש הארגון של החזרת פליטי החרב למקומותיהם, שיקומם; פעל בארגון מחדש של התנועה הציונית והתנועות החלוציות. הקמת "החלוץ" בהונגריה, הקמת חוות הכשרה, בתי יתומים תחת הנהלת תנועות הנוער וכו... הניח את היסודות לבריחה רבתי; ארגן ושלח את הקבוצות הראשונות "גונבי הגבולות" לדרכם. אחר כך חזר לארץ - לקיבוצו.
תוך עבודה בגן הירק של הקיבוץ העלה על הכתב את פרשת הרפתקאותיו הללו בספר "רוח גדולה באה", שפורסם במהדורות אחדות בהוצאת הקיבוץ המאוחד וגם בתרגומים לשפות איטלקית, הונגרית, רומנית ואידית.
אחרי חדשים מספר גויס לשרות "המוסד לעליה ונשלח לאירופה לעבוד בארגון הבריחה וההעפלה. באחד ממסעיו הכיר בקאהיר את פיליס בת לויק רבקין , קצינה דרום-אפריקנית בשרות אונרר"א (מוסד האו"ם לעזרת הפליטים), ונשא אותה לאשה,ואחרי ביקורים בקונגרס הציוני ב-1947 בבאזל חזר עמה לארץ.
כשפרצה מלחמת הקוממיות נשלח עם רעיתו לדרוםאפריקה לגייס עזרה בכספים, ב"כלים" ובאנשים, ביחוד טייסים, לעזרת צבא ההגנה, ואגב הניע שם יהודים בעלי הון ויזמה ליסד חברת-תעופה בשם "יוניברסל איירווייס" תחת דגל דרום-אפריקאי, שתקיים קשר אוירי עם ארץישראל, המנותקת מהעולם ומחוסרת עדיין דגל משלה, ותביא במטוסיה להנהגה הזמנית של "המדינה לעתיד הקרוב" ולצבאה משלוחים, שלא היה אפשר להביאם בדרך אחרת. אחרי קום המדינה וההכרה בדגלה התפרקה החברה הנ"ל והרכוש והאינוונטאר שלה עברו לחברת התעופה הלאומית "אל-על", והוא נתמנה בה לסגן המנהל.
התגייס לצה"ל למטרה מיוחדת, לארגן את יחידת הצנחנים הראשונה ואת בית-הספר לצניחה, ואחרי גמירת המשימה שוחרר בדרגת רב-סרן וחזר לתפקידו האזרחי.
נבחר לכנסת הראשונה ברשימת מפא"י, אך ויתר על מקומו. בתו: אילנה.
ישראל רייטמן
נולד בבריסק דליטא (רוסיה) בשנת תר"ל (1870). לאביו ר' יוסף ולאמו הני לבית רייטמן. יחד עם החנוך המסורתי קבל חנוך כללי והשתלם בעיקר בשפות.
היה חובב מוסיקה נלהב והכנור היה הכלי החביב עליו שלו הקדיש הרבה משעות הפנאי שלו.
נשא לאשה את חנה תהלה בת שאול בנימין אהרליוך. עסק בבריסק בקבלנות הצבא (כספק הצבא במבצר של ברסט ליטובסק). בו בזמן המשיך להשתלם בלמודים כלליים, נמשך למכניקה ובשטח זה המציא בזמנו מכשיר (מאורר אוטומטי) והממשלה הגרמנית העניקה לו בעד זה תאר מהנדס. היה פעיל בתנועה הציונית.
נטש את עסקיו ברוסיה בשנת1909 ועלה לארץ.
התישב ביפו ויסד בית חרושת לסיגריות, לאחר זמן קצר בנה את ביתו ברחוב הרצל אשר בת"א.
היה שופט בית המשפט השלום העברי וממיסדי ביתוגן (בת-ים).
כבר אורין הקדיש גם חלק ניכר מזמנו לתורה והיה קורא שעור בתלמוד בבית מדרשו.
צאצאיו: דבורה אשת אברהם מאירוביץ, רחל אשת פסח שור, מרים אשת בנימין אלוני, רבקה אשת בן-ציון מאירי (ראה את הערך שלו להלן), אליעזר.