ונהגי הפרדות שירתו בכושר ובמסירות בגאליפולי עד שחזרו מצרימה עם חיל-המשלוח הבריטי שהתיאש מכיבוש צואר הדרדנלים ונטש את המשימה. גדוד נהגי הפרדות נתפרק ואנשיו שוחררו, אך 120 מהם התנדבו לשרות בצבא הבריטי, שבינתים כבר הותר לו לקבל גם נתינים זרים. הללו נשלחו בסוף 1916 לאנגליה, ובהשתדלות מפקדם לשעבר פטרסון והמדינאי ליאופולד אמרי (מתומכי תכנית ז'בוטינסקי והדרישות הציוניות בכללן) צורפו כפלוגה מיוחדת לגדוד ה-20 "נפת לונדון", פלוגה שלפי התכנית שריחפה עדיין באויר ובמחשבות יוזמיה נועדה לשמש גרעין ל"לגיון היהודי" (הגדוד העברי) שיאורגן בעתיד. לפלוגה זו התגייס ז'בוטינסקי עצמו כחייל פשוט בינואר 1917, ובמדי טוראי היה מופיע בשעות הפנאי שאחרי האימונים לשיחות רציניות בענין הגדוד עם גנרלים ומדינאים בריטיים.
עם ההתקדמות במו"מ להשגת הצהרת-אהדה בריטית לשאיפות הציוניות ("הצהרת בלפור") נמסה לאט-לאט חומת הקרח שכנגד רעיון "הלגיון היהודי", ובאוגוסט 1917 ניתן האישור הרשמי ליצירת הגדוד העברי הראשון, שמקומו בצבא הבריטי נקבע בכינוי "הגדוד ה38 של הרובאים המלכותיים" (בנוסח אחר: "קלעי המלך") בפיקודו של פטרסון . בהשתדלות פטרסון ניתן לז'בוטינסקי תואר לויטננט (כי דרגת-קצין בפועל עדיין לא הרשה אז החוק לתת לנתין זר בצבא הבריטי), והוא מילא את תפקידו באימון חייטי וייטצ'אפל, שאחרי ההכרזה הרשמית על הגדוד החלו מתנדבים לשרת בו.
בראשית 1918 הגיעו אליו ללונדון אשתו ובנו, שהספיקו לצאת מרוסיה לפני פרוץ המהפכה הקומוניסטית.
אחרי מצעד חגיגי של הגדוד ממרכז לונדון דרך רחובות יהודי המזרח בשכונת וייטצ'אפל (ב-2.2.1918) הפליג הגדוד למצרים, הגיע ב-1.3.1918 לחוף אלכסנדריה, ואחרי השלמת אימוניו בחלמיה שליד קהיר נשלח לחזית, שהיתה קפואה אז במלחמת עמדות וסיורים, והוצב בקטע של החזית בהרי אפרים, בו שימש שם ז'בוטינסקי בתפקיד מפקד פלוגה, וכשהוזז הצבא לאופנסיבה בסתיו 1918 השתתף עם הגדוד בתפיסת מעברות הירדן, בכיבוש א-סאלט וברדיפה אחרי האויב בעבר הירדן.
בינתים ארגנו המגורשים הארצישראליים דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי וחבריהם תנועת התנדבות צבאית גם בין יהודי אמריקה, ואף כי בראשית מלחמת העולם גירש אותם השלטון הטורקי מהארץ "לבלי שוב", חזרו אליה כחיילים מזוינים בגדוד העברי מאמריקה, שקיבל את המספר הסידורי "גדוד 39 של הרובאים המלכותיים", וביזמת אליהו גולומב וחבריו קמה תנועת התנדבות גם בארץ, שז'בוטינסקי עזר בהצלחה בתעמולה לטובתה, ונוצר גם גדוד ארצישראלי, שנקרא בפי היהודים "הראשון ליהודה" וכינויו הרשמי בצבא הבריטי היה "גדוד 40 של הרובאים המלכותיים". ובראשית 1919 מנה הכח המזוין היהודי שבשלשת הגדודים למעלה מ-5000 איש. שלטונות הצבא הבריטי החלו מתיחסים לגדודים העברים בזלזול ובהפליה לרעה, למען ירגישו החיילים שבעצם הם כבר מיותרים להוד מלכותו (סכנות המלחמה כבר עברו, לשליטה בילידים הערבים הספיקו בני בריטניה עצמם, וכשפרצה במצרים תסיסה לאומנית נגד השלטון הבריטי והמפקדה העליונה אמרה לשלוח גדודים עברים לחיזוק חיל המצב שם, סירבו היהודים לשמש אמצעי לדיכוי שאיפת המצרים לחרות). ואכן פשטה מורת-רוח בקרב היהודים לבושי המדים וכבולי המשמעת הצבאית, והחלו משמיעים את משאלתם לשחרור ולחזרה לחיי אזרחים. וכשהתכנסה בקיץ 1919 בפתח תקוה ועידת היסוד של מפלגת "אחדות העבודה" בהשתתפות נציגי המתנדבים בגדודים האמריקאי והארצישראלי, הזהיר ז'בוטינסקי בנאומו את אנשי הגדודים, שיפסיק את הדיבורים על שחרור ופירוק הכח היהודי, שכן מתנהלת בעידוד רשמי הסתה לפרעות ביהודים, והכח המזוין העברי נחוץ להגנת הישוב, כי אין לסמוך על הגנת הצבא הבריטי וההודי. גם בהופעות בפני אנשי המפקדה העליונה הביע את התנגדות העם והחיילים לפירוק הגדודים, וכשהעיקה עליהם עמדתו התקיפה, שחררו אותו מהצבא בטרם תכלה תקופת התנדבותו.
עסק גם בפעילות מדינית כחבר "ועד הצירים" (ההנהלה הציונית בראשיתה) בראשית הד"ר חיים וייצמן בירושלים. לפי הצעתו בישיבת הועד הפועל של הועד הזמני ליהודי ארץ-ישראל (י' חשון תרע"ט) נבחרה ועדה להכנת הדרישות בנוגע לעתידה המדיני של הארץ, שיש להגיש בשם יהודי הארץ לועידת השלום, והוא נבחר לראש הועדה לניסוח התביעות. גם במושב הראשון של המועצה הארצישראלית, שכונסה מטעם השלטון הצבאי ב-18.12.1918 ביפו, הרצה על "ראשי פרקים לתכנית שלטון זמני בארץ-ישראל", כפי שהוגשה מטעם "ועדת הניסוח" הנ"ל שפעלה בראשותו. בראשית 1919 היה זמן-מה ראש המחלקה המדינית של ועד הצירים, שהד"ר אידר עמד אז בראשו.
נתן מזמנו גם לפעילות תרבותית ופובליציסטית.