הרצה חדשים אחדים ב"שיעורי תורת החברה והמשפט'' על זכויות המיעוטים הלאומיים ועל נושאים קרובים לחוג-ענינים זה.
בקיץ 1919 נבחר יחד עם אליעזר בן יהודה, דוד ילין ועוד לועד האגודה "שפתנו" שנוסדה בירושלים ונשא כמה הרצאות מטעם האגודה על בעיות השפה העברית. השתתף בקביעות בשבועון ''חדשות הארץ", שהוציא השלטון הצבאי בקאהיר בשביל הישוב העברי בארץישראל, ובהוצאה המקבילה בשפה האנגלית כתב מאמרים על הציונות. (עתון זה היה גלגול שני של העתון "חדשות מהארץ הקדושה", שהשלטון הצבאי החל מוציא במהדורות מקבילות בעברית ובאנגלית ובערבית עוד באפריל 1918, תחלה בירושלים ואח"כ בקאהיר). וכשהחליט השלטון הצבאי במרס 1919 להפטר מהעסק של הוצאת עתונים ולהעביר עיסוק זה לידים אזרחיות, ואף היה מוכן למכור את העתונים בשלש השפות לועד הצירים, הביא ז'בוטינסקי את ההצעה לועד הצירים והמליץ על קבלתה, ואגב כך השיג את הסכמת ידידו יצחק ליב גולדברג ( ראה כרך א', עמוד 483) לממן את ההוצאה העברית, ובסוף קיבל ועד הצירים רק חלק זה של ההצעה וביוני 1919 ניתן הרשיון להעביר את "חדשות הארץ" מקאהיר לירושלים ולהפוך אותו לעתון יומי בשם "הארץ". בעתון זה, בתחילה בעריכת ד"ר ניסן טו רוב ואח"כ בעריכת ד"ר שמואל פרלמן , היה מפרסם מאמרים ועוזר ומיעץ בעניני עריכת עתון יומי לפי מיטב ידיעתו מנסיונו במערכות העתונים שעבד בהם ברוסיה. המגיע הראשי ד"ר מבש"ן היה קורא לז'בוטינסקי "האנציקלופדיה החיה לשפה העברית", ופנחס רוטנברג היה קורא לו "יושב-ראש אגודת קשי-העורף היהודים"...
במאמריו ב"הארץ" ובשיחותיו עם אישי ההנהגה הזהיר בלי הרף מפני מזימה בריטית-ערבית אנטיציונית והכנות לפרעות ביהודים, שיוציאו מראשם את ה"חלומות'' בדבר מעמד מדיני-רבוני בארץ. כשאמר המנהיג האורח לואיס ברנדייס מאמריקה, שאינו יכול להעלות על דעתו "פוגרום'' בארץ הנתונה למימשל בריטי, השיב לו ז'בוטינסקי : "אנחנו, שמרוסיה באנו, דומים לכלבי-ציד, המריחים דם מרחוק". ברנדייס הוסיף להתנגד להשואה בין רוסיה הצארית ובין מעצמה אנגלוסאכסית והביע את אמונתו בצדק הבריטי. אך ז'בוטינסקי בשלו: "מטרת ראשי השלטון הצבאי בארץ היא, להביא לידי מצב, שעל הנייר יהיה כתוב בית לאומי, ואילו למעשה תהיה כאן רומניה חדשה"... מתוך אמונה איתנה באבחנה שלו בדבר המזימות וההכנות לפוגרום כינס התיעצות עסקנים בסוף 1919 בדבר יצירת כח להגנה. הכל הודו בנחיצות הדבר, אלא שנציגי מפלגות הפועלים הציעו לארגן את הכח לפעולה בסתר, במחתרת, כפי שלמדו מהנסיון מתקופת השלטון הטורקי העיון, ואילו הוא עמד על זכות-הכבוד של עם במולדתו להתגונן בגלוי. בהתאם להצעתו נמסרה הודעה לשלטון הצבאי על יצירת הארגון ובקשה לקבלת נשק מהממשלה, לשם עזרה לשמירת שלום הצבור ומניעת פשעים, וכשהודיע ראש המימשל הצבאי הגנרל בולס לועד הצירים על סירובו "משום שהמצב מחמיר והולך'', התארגנו בחשאי והשיגו נשק בחשאי, וקבוצה קטנה של ארגון חשאי בשם "הגנה", שנוסדה מקודם בירושלים, התיצבה גם היא תחת פיקודו של ז'בוטינסקי. ואכן הוכיחו העובדות, שהוא היטיב לחזות את הדברים מראש. אחרי הסתה מוגברת, שהתנהלה ללא הפרעה מצד השלטון, ואולי אף בעידוד מצד סוכניו, התפרצו הערבים לרגל תהלוכת "נבי מוסא", שחלה באותה שנה בזמן אחד עם הפסח של היהודים ועם הפסחא של הנוצרים, ביום 3.4.1920, והחלו מתנפלים על היהודים בעיר העתיקה של ירושלים במעשי רצח ושוד, והשוטרים הערבים הצטרפו ברובם לפורעים. כשנודע הדבר בעיר החדשה מיהר ז'בוטינסקי בראש שתי פלוגות של ה"הגנה'' להכנס לעיר העתיקה להגנת היהודים. אך שער יפו ושער דמשק היו סגורים, ועליהם ניצבים חיילים בריטיים ומכוונים את נשקם נגד המגינים ומאחורי גבם ניתן חופש ההשתוללות לפורעים. אחרי שעות מספר התערבה. המשטרה, אבל לא במדה מספקת, ושלא לעיני שוטרים. הוסיפו הערבים לפגוע ביהודים, שבגלל הוכרחו להסתגר בבתיהם בחרדת-זועה, כנהוג בשעת פוגרום שבהסכמת. השלטון. ואילו בשכונות העיר החדשה עמדו חבריה"הגנה" על המשמר, והודות לכך לא ההיזו הפורעים להתקרב אליהן. רק ביום השלישי לפרעות החלו השלטונות בפעולה ועצרו כמה מראשי הפורעים, ובערב אסרו 19 איש מחברי ה"הגנה", שהיו מרוכזים בבית ה"רווקיה,", והחרימו את הנשק שנמצא שם.
ביום המחרת התיצב ז'בוטינסקי במשטרה והודיע לקצין, שהוא, כמפקד ה"הגנה", אחראי לפעולותיהם של 19 הנעצרים, שהתנדבו להגן על שלטון החוק והסדר בזמן שהמשטרה לא מילאה את חובתה. ובכן נעצר גם הוא והוחזק במעצר מבודד עד למשפט, שנערך ב-10 לחודש (משפט צבאי) במשפט לימד סניגוריה על עצמו ועל חבריו בכשרון, בתקיפות ובכבוד, ולפי הסבריו המשכנעים בדבר ההבדל בין רוצחים ושודדים ובין הגנה על אזרחים הגונים, היו השופטים - אילו שפטו לפי הצדק והשכל הישר - צריכים להתנצל על הטעות המדאיבה שבמעצרו ובהעמדתו לדין. אך לצדק ולשכל הישר נאסרה הכניסה לאולם המשפט, ולפי פסקי הדין שניתנו ב-19.4.20 נדון הוא ל-15 שנות עבודת פרך ואחריהן גירוש מהארץ, ו-19 חבריו נדונו לשלש שנים כל אחד. אחד מחכמי-הדת המוסלמיים, אמין אל-חוסייני (לאחר זמן המופתי הירושלמי הזכור לשמצה), הואשם כמחולל הפרעות וגם הוא נדון ל-15 שנות עבודת פרך, וכמה פורעים שנתפסו נדונו גם הם לתקופות-מאסר בגדלים שונים, - ובכך אישר בית-המשפט הצבאי, שאינו מפלה בין פורעים ובין מתגוננים. פסק הדין היה טעון אישור המפקד העליון, הפילדמרשל אלנבי, ובינתים הוסעו האסירים היהודים לישיבה בכלא צבאי בריטי במצרים. אך משהגיעו לקנטרה שעל תעלת סואץ נמלך השלטון הצבאי בדעתו, שזה יהא אולי גס מדי, אף-על-פי שהנשפטים הם נתיני חוץ, והרי גם לא יוכלו לגרש מן הארץ, בהתאם לפסק-הדין, אסיר היושב מחוצה לה...