תימן בשמחה את הבשורה על תקומת ישוב יהודי גדול בארץ האבות, כאות מבשר את בוא הגאולה השלמה בקרוב. גם קריאתו להם שיבואו להשתתף בפועל בישוב ארץ-ישראל נתקבלה בהבנה ובאהדה, אך למרות מעמדם השפל לפי החוקים והמנהגים בתימן לא בנקל החליטו לעקור מהמקומות שהם ואבות אבותיהם היו מושרשים בהם מאז גלותם מארץ-ישראל. ויבנאלי הוסיף לנדוד ולהטיף ולשדל ולהסביר, ופעם בהיותו יחידי בדרך תפסו אותו בידואים וכבר שלפו סכין לשחטו, אך ברגע האחרון התחרטו והרפו ממנו. בכל שבוע היה שולח בידי נוסעים בשיירות מכתבים למארי יצחק לעדן, שישלחם בדואר לארץ-ישראל, ובדרך זו קיבל גם הוא את המכתבים מירושלים ומיפו, באותם מכתבים נתן תיאורים נפליאים מהחיים היהודיים והכלליים בתימן, אך בנוגע למטרת נסיעתו לא היה בהם כדי לשמח. היהודים מבינים ונהנים מסיפוריו על ארץ-ישראל, אך אינם זזים לעלות. סוף-סוף, אחרי עבודה רבת מרץ ומסירות ורבת תלאות, שארכה כשמונה חדשים ללא תוצאות נראות לעין, החלה התזוזה, ואז פעל בעדן למען איכסונם וכלכלתם של העולים בזמן שהם ממתינים לאניה, ובמשך השנה ההיא עלו ארצה מתימן כאלף וחמש מאות נפש, וזרם העליה משם לא פסק עוד.
אחרי שובו מתימן חזר לעבודתו כפועל ביהודה, לעסקנותו בצבור הפועלים ולפעולה ספרותית ופובליציסטית, וביחוד לפעולות למען קליטתם וסידורם של עולי תימן.
(בתרע"ב היה חבר הקבוצה שנתאחזה ב"באר-טוביה" - יוסף קליבנוב, זרח זרחי ועוד).
בתרע"ג השתתף עם יתר פעילי צבור הפועלים (דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, רחל ינאית, ברל כצנלסון, אברהם הרצפלד, יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ, יעקב כהן ועוד) ביסוד המושב "נחלת יהודה" ליד ראשון לציון, לשיכונם של פועלים חקלאיים בבתים ובמשקים משלהם על אדמת הקה"ק. זמן-מה היה בא-כח המשרד הארצישראלי בחות בן שמן, ואח''כ עבד שם כפועל חקלאי במשתלת הירקות מהסלמה יחד עם אליעזר ל. יפה ועוד. אח"כ עבד בקבוצת באר טוביה והיה חבר המרכז החקלאי, ובתפקידו זה התענין במצבם ובמעמדם הארגוני של החברים שהתישבו ועבדו ברוחמה. באותה תקופה נשא עם כלל הישוב וצבור הפועלים בעול החקלאות והלבטים שניתכו עליהם לרגל מלחמת העולם הראשונה. ואחרי כניסת צבאות הברית לדרום הארץ, כשיצאה הקריאה להתנדבות לגדוד העברי הארצישראלי, השתתף מקודם בתעמולה למען ההתנדבות ובפולמוס המילולי והפובליציסטי עם אנשי "הפועל הצעיר" שהתנגדו עיקרונית ל"מיליטריזם" אף בצורתו הלאומית, ואח"כ בפועל לגדוד ושרת בו כשנתים.
נשא לאשה את הניה בת שמואל רזינויאר (גמרה בית-ספר לחובשות בבוברויסק יחד עם שרה שמוקלר ויוכבד רבינוביץ , עלתה לארץ בפרוס הפסח בתרע"ג, הנהיגה סדרי תברואה והתקינה חדר-חולים לעובדים בחות בן-שמן ועבדה שם חמש שנים בשרות למען בריאות העובדים).
עוד בהיותו בגדוד הצטרף למיסדי מפלגת "אחדות העבודה" ואח"כ היה מהדמויות הבולטות בהנהגתה, וכן ביסוד "הסתדרות העובדים הכללית" ובועד הפועל שלה. התמסר במיוחד לקליטתה הרוחנית של עלית החלוצים וליצירת מוסדות לחינוך ולתרבות על כל ענפיה בצבור הפועלים - כמנהל ועדת התרבות המרכזית ואח"כ המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים הכללית, ומזמן לזמן פעל גם לטובת הפועלים בני העליה התימנית בבעיותיהם המיוחדות, כל עוד היו, לדעתו בעיות כאלה.
היה ציר באספת הנבחרים השניה והשלישית, חבר ועד החינוך, ציר בקונגרסים ציוניים, וכו'.
מעבודתו הספרותית: בתר"ע יצא תרגומו העברי לספר על גאריבאלדי מאת ס. רוסובה. בקובץ "על הסף" שיצא בתרע"ח בדפוס אחדות בירושלים פרסם את מאמרו "דברי המחייבים" בפולמוס על ההתנדבות לגדוד. בקובץ "אחדות העבודה" (יפו, תרע"ט) כתב על "הנחלת הלשון לעם". בקובץ "האדמה" (תשרי תר"פ) כתב "לתקנת מצב התימנים".
משתי חוברותיו "בבקרה של תנועה" (לתולדות